לפני שנתיים פחות חודש, כחודש אחרי האסון במירון, נקלעתי לסביבות הר מירון. זה היה סיור משפחתי, והיינו צריכים לקבוע את סדר יומנו בהמשך. ניכנס? הציע מישהו. ואני הרהרתי רגע ואמרתי: לא. בואו ניסע לצפת. זה היה הפחד להתייצב מול מקום האסון, החשש מלהתחבר שוב אל אותו לילה נורא, אבל היה שם עוד משהו. זה היה הסכסוך הבלתי רשמי שנולד בקרבי עם רבי שמעון בר יוחאי.
כן, אני יודע שזה קצת ילדותי וקצת משולל היגיון וגם קצת מטופש, אבל אני אישית לא יכולתי להירגע מהכעס.
ככה, רבי שמעון? ילדים רכים שבאו לרקוד לכבודך? אברכים, הורים לילדים, זקנים ונערים נמחצים למוות וחוזרים הביתה עטופים בגלימות של זק"א? וכל זה תוך כדי התלהבות השמחה? תוך כדי הריקוד והשירה? בכזו אכזריות? בכזו כמות מזעזעת?
אני זוכר את הכעס הזה וזוכר שהוא היה ממש אישי וממש מוחשי. נרגעתי ממנו רק כעבור כמעט שנה, כשמישהי שיתפה אותי באותו רגש בדיוק, והבנתי שאני לא האידיוט היחיד. כמה חודשים אחר כך כבר כן ביקרתי בציון במירון וסלחתי לרבי שמעון, אישית. ציבורית - לא סלחתי מעולם.
בימים אלה שקדמו להילולה הופצצתי, כמו כולם, בדיווחים בלתי פוסקים על עבודת הארגון המקיפה במירון, זו שנועדה למנוע צפיפות ולמנוע אסונות. שלוש פעמים ביום אני מתעדכן במה שאמר הפרויקטור, וארבע פעמים חוזה בכבוד השר הממונה מתדרך כתבים, קורא פרקי תהילים, פותח ישיבה בחמ"ל ונועל אסיפה בלשכה. אני אוהב את ההתמסרות שלהם ומאחל להם הצלחה.
השורות האלה נכתבות בערב ההילולה, ואני במתח וברעדה, נושא תפילה לשלום החוגגים ולשלום האירוע ואני בטוח שבעזרת השם הכל יעבור בשלום.
זה לא הסיפור. הסיפור הוא ל"ג בעומר תשפ"א. ההוא. השחור משחור. והסיפור הוא האופן הטבעי מדי שבו אנו מתייחסים למה שהיה אז.
אני לא עסוק במציאת האשמים, ולא מתערב בעבודת ועדת החקירה. זה בכלל לא העניין. המציאות שבה שגרת ההילולה וההכנות לה נמשכות באופן רגיל, נראית בעיניי לא נורמלית. ברדיו מספרים כלאחר יד על "האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה", כאילו זה פריט במבחן טריוויה של 20 שאלות בנושא ל"ג בעומר או אסונות אזרחיים. בתוך הרחוב החרדי פנימה נערכו מגביות, נעשו פעולות, אבל בפועל - עולם כמנהגו נוהג. 45 קורבנות באסון בלתי נתפס, אסון שאין דומה לו בעולם המודרני כבר עשרות שנים, אסון מיותר, מפלצתי, טרגי כל כך - והכל מסביב באווירת "ההצגה חייבת להימשך".
אז מה אני מבקש? לא יודע בדיוק. אין לי קווים מדויקים לשרטט. אין לי דבר לבד מן התחושה הברורה, שעולם לא יכול כמנהגו לנהוג. שבוע לאחר האסון קראתי מכאן לכל אלה שקראו לשתיקה ולהכלה על פי המודל המקראי של "ויידום אהרן" - שיידומו הם. לא לידום צריך, סברתי, אלא לצעוק. לצעוק ולצעוק.
שנתיים אחרי האסון וההר מאורגן, ולקחים הופקו והוועדה חוקרת, אבל לצעקה הגדולה - אני עדיין מחכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו