את בתי האמצעית שלחתי למעון פרטי עתיר המלצות. יותר גננות ממה שהתקן מחייב, חוגי העשרה, אוכל ביתי טרי, מצלמות בכל חדר, נשות צוות מוסמכות שעברו השתלמויות.
זה היה נהדר, עד שביום חשוך אחד באמצע השנה קיבלנו את ההקלטות מהמכשיר שאחת האימהות הכניסה לכיס של הבן הקטן שלה, המשטרה באה לאסוף את המצלמות והמעון נסגר. המסגרת הבאה שפנינו אליה כבר היתה מעון מפוקח של משרד החינוך. האוכל היה דל, הבלאגן חגג, איכות הצוות היתה ירודה, ובסיום השנה נשמנו לרווחה וידענו: לא עוד.
לא הייתי מלאה אתכם בסיפורים אישיים, אך המרכיב שנעדר מהשיח על חינוך זול יותר עד גיל 3 הוא זה שהופך כל מסגרת לגיל הרך לטובה או לגרועה: המרכיב האישי.
בישראל יש הרבה ילדים, בלי עין הרע, ויותר מחצי מיליון מהם עד גיל 3. ילודה היא דבר נפלא. זה לא מופרך לצפות שלצד גידול הילדים במדינה מפותחת כשלנו, אפשר יהיה לעבוד, להתקדם ולהתפתח. תקציב החינוך בישראל הוא מהגבוהים ב־OECD (ביחס לתוצר), התשלום עבור חופשת לידה מסתיים מוקדם מהממוצע ב־OECD, ויוקר המחיה לא מאפשר לרוב ההורים לוותר לגמרי על אחת מהמשכורות. הצורך של ההורים הוא ברור, והציפייה לפתרון היא לגיטימית, אבל הדרך לשם צריכה לכלול קצת יותר חשיבה מחוץ לקופסה.
כמו תורנויות של 26 שעות או משמרות של 14 שעות, גם מודל המעונות כפי שאנחנו מכירים אותו היום הוא לא באמת בר־קיימא. אולי זה לא הגיוני להניח שאישה כלשהי, סבלנית ואוהבת ילדים ככל שתהיה, יכולה וצריכה לבלות שבע עד שמונה שעות יומיות עם קבוצת ילדים שאינם שלה. הפתרון למציאות הקיימת לא יהיה לעשות עוד מאותו הדבר בקנה מידה גדול יותר.
לפני שאנחנו מדברים על משכורות, מבנים וכיתות, אנחנו צריכים להסכים ולהודות שתקן של גננת אחת על שישה תינוקות, או על תשעה פעוטות, או על 11 ילדים קטנים - הוא אולי חוקי, אבל לא מציאותי. או כמו שאמר אחד מהאבות במעון: "אני לא מצפה לכלום. הם שומרים לי על הילד שלא ימות, זה הכל".
טיפול איכותי בגיל הרך דורש קבוצות קטנות וסביבה פיזית נעימה. ובניגוד למה שמקובל להניח - לא בטוח שהפתרון האוטומטי הוא בתוספת תקציב. לפני שהם שולחים יד לכיס של כולנו, משרדי החינוך והאוצר צריכים לדרוש מכל ארגוני הענק שמפעילים מעונות דו"חות מפורטים של הכנסות והוצאות - ובוודאי מארגון כמו ויצ"ו, שמבחינה משפטית הוא אגודה עות'מאנית שלא חלים עליה כללי שקיפות.
לא מן הנמנע שיתברר שעם ניהול נכון יותר (וסלחו לי על הצרפתית שלי, אבל גם קיצוצים במקומות הנכונים), אפשר יהיה לעשות קצת יותר עם הכסף שלנו - משפט שנכון לכל משרד ממשלתי, אבל במיוחד למשרד החינוך.
ומה לגבי כוח אדם? אין סיבה לא לנצל מאגרים קיימים. למשל, אפשר לדון בהרחבה בהצדקת הממסד שנקרא "עבודה מועדפת", אבל אין סיבה להסליל יוצאי צבא לתחנות דלק ולמלונאות ולא לגני ילדים - הרי המדינה כבר משלמת על זה ממילא. ואם מדברים על שיפוץ ובנייה של גנים חדשים - למה לא לשקול הארכת חופשת לידה לאימהות עובדות? או תקצוב מעונות במקום העבודה?
ואחרי שעסקנו בבעיות המערכת - בואו נחזור אלינו, ההורים. כן, יכול להיות שללדת 3.13 ילדים בממוצע במרווחים לא גדולים ידרוש מאיתנו מחיר גבוה. יכול להיות שלא יהיה לנו מעון פנוי בדיוק ביום שבו נרצה לחזור לעבוד. יכול להיות שיהיו שנים שבהן הוצאות החינוך יקרעו לנו את הכיס. יכול להיות שנצטרך להוסיף מכספנו כדי לוודא שהצוות והציוד במעון איכותיים ומיטיבים. המדינה מוכרחה להתייעל, אבל לנו אסור להתבלבל: ילדינו הם באחריותנו - לא באחריותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו