הקנטון, הבון טון ונטלי דדון

הדרך מחלוקת המדינה לקנטונים ועד להחלטה שדדון, שנאמה בהפגנת הימין, לא מתאימה לקנטון תל אביב קצרה - גם אם בתקרית הספציפית זה לא מה שקרה

נטלי דדון , צילום: נועם מושקוביץ דוברות הכנסת

בין הדוגמנית נטלי דדון ובין בעל בית הקפה התל־אביבי שסילק אותה מתחולל קרב גרסאות. היא טוענת שגורשה על רקע פוליטי, והוא טוען שלא.

אני לא יכול לקבוע מי צודק, אבל אני יכול לקבוע בוודאות שהרוח שמצדדת ביצירתו של "קנטון תל אביב" בהחלט נושבת במקומותינו.

מספיק לקרוא את המוסף האחרון של עיתון "הארץ" שבה קודמה התוכנית לחלק את ישראל לקנטונים כדי להבין את זה.

הדרך מחלוקת המדינה לקנטונים ועד להחלטה שדדון, שנאמה בהפגנת הימין בירושלים, לא מתאימה לקנטון תל אביב קצרה, גם אם זה לא בדיוק מה שהתרחש בתקרית הספציפית הזו.

מקנטון טהור לא יצמח שום דבר. לא הייטק, לא צבא, לא חיי רוח, כלום.

הערבוב הוא נשמת אפה של ההתפתחות. נטלי דדון כמשל נמצאה ראויה לעלות על הבמה בהפגנת הימין כי היא לא פוחדת להיות העירוב האנושי שהיא: פליטת ריאליטי שחיפשה משמעות מעבר לחיי הזוהר ומצאה אותה בחיבור לשורשים היהודיים שלה.

זה מעניין. זה יפה. זה פתוח ומתפתח. זה ההפך הגמור מדלת הקפה הסגורה. זה הסיטאר ההודי של ג'ורג' האריסון בתוך שירי הרוק של הביטלס. זה החיפוש והערבוב המתמיד שהוא כל מה שתל אביב אמורה לקדש.

אבל תל אביב מפסיקה להיות עיר פתוחה ברגע שהיא שוקלת להפוך לקנטון סגור. אם גרסתה של דדון היא הנכונה, אז בעל בית הקפה חטא לא רק כלפיה אלא כלפי תפקידה של העיר תל אביב במרחב הישראלי.

את רעיון הקנטונים כדאי להרוג כשהוא עדיין קטן, וכדי לעשות זאת צריך לחזור אחורה לרגע הלידה שלו, שהוא בעיניי נאום השבטים האומלל של הנשיא לשעבר רובי ריבלין, שלא הבין כנראה עד הסוף את מהותה של המדינה שהוא הנשיא שלה: מדינת ישראל היא יצירת האמנות הגדולה של העם היהודי.

זו יצירת אמנות משולבת של טקסט ומיצג: הטקסט המכונן הוא התנ"ך, והמיצגים הם נהלל ודימונה למשל. בכל יצירת אמנות יש רקע ודמות.

עד רובי ריבלין היה ברור מה הדמות ביצירה שנקראת "מדינת ישראל": הדמות הזו היתה התהליך של שיבת ציון ובניין בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כל השאר נמצא ברקע של העלילה המרכזית.

זה מבנה בריא מפני שהרצון הטבעי של בני אדם לראות את עצמם במרכז ולא ברקע גרם כל הזמן לעליית השילוב של חרדים וערבים בחברה הישראלית באופן טבעי ובלי לפגוע בנרטיב הציוני.

ברור שצריך ואפשר לעשות עוד למען השילוב הזה, אבל מה שעשה ריבלין, מרוב רצון להביא בשורה חדשה וכנראה בסיועם של כמה אנשי אקדמיה פרוגרסיביים, זה למחוק את הדמות מהיצירה. מעכשיו הכל רקע.

זה נחמד אם אתה ציור של ג'קסון פולוק, אבל אם אתה מדינת הלאום הלא מוסלמית היחידה במזרח התיכון, הקשקוש הפוסט־מודרני הזה פחות עובד.

ריבלין ייסד את הקנטוניזציה של ישראל. אנחנו צריכים להרוג אותה כשהיא קטנה. זה מתחיל מלהגיד לכל סוגי הישראלים בבית קפה תל־אביבי: "כן בבקשה, מה בשבילך?".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר