מלחמות לא פורצות מעצמן

מלחמה בפתח, כך זועקות הכותרות, ואלו מוצאות להן ביסוס ותימוכין בהערכת אגף המודיעין שפורסמה אך בראשית החודש, שלפיה "מלחמה קרובה יותר מאשר רגיעה". זאת, נוכח החולשה שמקרינה ישראל, ההתחזקות במעמד איראן והתנתקות ארה"ב מאזורנו.

האם ישראל עשויה למצוא עצמה בפני התלקחות אזורית כוללת, מראש הנקרה ועד לחמת גדר, בגבול עזה, ביו"ש ואולי גם בעומק עיראק ואיראן? הדבר בהחלט אפשרי, אבל חשוב להבין כי ההחלטה אם ומתי תפרוץ מלחמה כזו ומה יהיה היקפה נתונה בידיה של ממשלת ישראל, ובידיה בלבד. זו תמצית השינוי האסטרטגי שהתחולל במזרח התיכון בעשורים האחרונים, ואותו יש רבים בקרבנו שלא תופסים או מבינים.

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 היתה המלחמה היזומה האחרונה שבה פתחו צבאות ערב נגד ישראל. מאות מטוסים, אלפי טנקים ומאות אלפי חיילים לקחו חלק במתקפת פתע, שלקראתה נערכו הערבים במשך חודשים רבים מתחת לאפו של המודיעין הישראלי.

אלא שניצחונה של ישראל במלחמה - כן, היה זה ניצחון, על אף הכל - הוציא לערבים את החשק לעימות נוסף. מאז, כלל המלחמות שלחמנו היו ביוזמה ישראלית, לרוב כתגובה לפעילות טרור של האויב.

נוכח הפער הבלתי נתפס בין יכולותיה הצבאיות של ישראל לבין אלו של אויביה, איש בצד השני לא רוצה כיום במלחמה כוללת. אבל ברור שהאיבה עודנה רוחשת, וברור גם שאויבינו, מטהרן דרך ביירות וכלה בעזה, היו רוצים לראות בהשמדתה של ישראל.

היה זה מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, ששכלל תפיסה ישנה ומוכרת בעולם הערבי, שלפיה על הערבים להימנע ממלחמה כוללת עם ישראל שבה יובסו, ובמקום זאת עליהם לא להרפות ממנה ולבצע נגדה שוב ושוב פעולות טרור ממוקדות ומוגבלות בהיקפן, שלא יהוו עילה למלחמה.

צבר פעולות אלו, לפי נסראללה, יהיה בבחינת מים שקטים חודרים עמוק ויביא לקריסתה של ישראל - בדיוק כפי שקרה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, שם מלחמת עצבים היא שהכריעה את ישראל והביאה לנסיגתה.

האתגר הניצב כיום בפני מקבלי ההחלטות בישראל, אפוא, אינו היערכות למול כוונות האויב לפתוח במלחמה כוללת, אלא הדילמה כיצד להתמודד עם מתקפות טרור שעלולות לחייב את הממשלה לצאת למלחמה תחת לחץ ציבורי, גם אם אין בה הכרח או מענה אמיתי לאינטרסים של ישראל.

מאז הקמתה מתמודדת ישראל עם אתגר של ביטחון שוטף - פעולות טרור, הפרות סדר והסתננויות לשטחנו. כל אחת מהן לא מהווה איום קיומי, ובכל זאת באמצע שנות ה־50 החליט דוד בן־גוריון לצאת למבצע קדש, כיוון שצבר פעולות טרור אלו הפך בראייתו לאיום אסטרטגי על חיינו. כך נהג גם אריאל שרון בשנת 2002, כשיצא למבצע חומת מגן בעקבות גל פיגועי טרור ששיבש את שגרת חיינו.

יציאה למלחמה היא לא דבר שיש לשלול, ובתנאי שברורה המטרה מאחוריה; וכידוע, הכאה באויב אינה מטרה מספקת - הרי הוא משקם את יכולותיו במהירות וחוזר לסורו. בה בעת, אין היגיון בדחייה של עימות שברור שיבוא - הרי ישראל נמנעה מלהתמודד עם חיזבאללה בואכה שנות האלפיים, ומצאה עצמה במלחמת לבנון השנייה מול ארגון חזק בהרבה.

אחרי הכל, היה זה מנחם בגין, בעת שהורה על היציאה למלחמת לבנון הראשונה, שהסביר כי מדובר במלחמת ברירה - הרי אין הכרח או היגיון לחכות עד שהסכין תונח על הצוואר, וראוי ומוצדק לפתוח במלחמה יזומה מתוך ברירה, ובתנאי שיש בה לקדם אינטרסים ישראליים חיוניים.

אבל בינתיים, מה שישראל זקוקה לו יותר מכל הם עצבים חזקים, לכידות וחוסן לאומי וגם שכל ישר. אלו הביאו לנו בעבר את הניצחון, וגם מנעו מלחמות מיותרות, אבל כיום דומה שהפכו במקומותינו למצרך נדיר.