בין חילול השואה לחילול התקומה

עליתי לישראל בבוקרו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני 33 שנים. אני זוכר את חרדת הקודש, שבה שמעו העולים אחרי הירידה מהמטוס את ההסבר על מנהגי היום הזה, ואת תחושת הביחד שליכדה את כולם בשדה התעופה בשעת הצפירה.

כל המדינה נעצרת ומרכינה את ראשה, ההבדלים נמחקים, המחלוקת מפנה את המקום לאחווה, והרע נסוג מפני הטוב - לפחות ליום אחד. 

נדרשו 33 שנים וחבורה אחת של בריונים כדי לנפץ גם את הטוב הזה. התקשיתי תחילה להאמין לידיעה על כך שמתנגדי הרפורמה המשפטית "פוצצו" את טקס הזיכרון לנרצחי השואה, שנערך בבית כנסת בתל אביב, ולא נחו עד שגירשו מן המקום בצעקות ובגידופים את ח"כ בועז ביסמוט, רק על תמיכתו בקידום הרפורמה. לא רציתי להאמין שחרפה כזו יכולה להתרחש במדינת היהודים, אבל סרטוני הווידאו מהאירוע לא השאירו מקום לספק: המפגינים חצו גם את הקו האדום הזה, הבוהק מכולם.

צפיתי בסרטונים שוב ושוב, והתביישתי במקום המפגינים חסרי הבושה. איך אפשר להתנהג כך? איך אפשר לבזות את זכר ששת המיליונים מבני עמנו שהושמדו בידי הנאצים בשביל פרובוקציה זולה וכותרת חדשותית? איך קרה ששנאה עיוורה לחלוטין את השיפוט המוסרי של המוחים עד שהעזו לזהם את הטהור מכל?

הפגיעה בזיכרון קורבנות שואת העם היהודי היא בבחינת חילול הקודש שאסור להשלים עימו. מותר האדם מן הבהמה ביכולת להבין מה ראוי ומה אינו ראוי, ואוי לחברה שמאבדת את יכולת ההבחנה בין השניים. שום שיקול לא יכול להצדיק את החלטת המפגינים להקריב את קדושת היום הזה ואת המעשה המתועב שבא בעקבותיה, כפי ששום שיקול לא יכול להסביר את שתיקת ראשי המחנה הפוליטי שלהם נוכח החרפה.

במקום לגנות את התנהלות המוחים ולאותת להם שיש גבולות שאסור לחצות, בחרו רוב מנהיגי המחאה נגד הרפורמה המשפטית למלא פיהם מים. אחרים הוסיפו חטא על פשע וניסו להקטין את חומרת העניין. "סלח לי שאני לא מתרגשת", הגיבה ח"כ מירב בן ארי. התשובה הנאותה לה צריכה להיות: אין על כך סליחה.

אבל הבכורה בתחרות הלא רשמית "מי ירד נמוך יותר" שייכת לאלה, שרמזו כי דווקא קורבן התקרית אחראי לה, ולא הבריונים המבזים. הגדילה לעשות מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 12, יונית לוי, שמיקדה את סיקור התקרית לשאלה אם פוליטיקאים צריכים לבוא לטקסי זיכרון. תודו שאין תעלול אלגנטי מזה - להסיט את תשומת הלב מהמחללים ולהטיל את האשמה על ביסמוט, נבחר ציבור שממלא את חובתו ומתייצב לאירועים ציבוריים בשמנו.

גל נוסף של אירועי זיכרון מחכה לנו בעוד ימים אחדים, והשבוע נתייחד עם זכרם של חללי מערכות ישראל וקורבנות הטרור. את הכתם המוסרי שהטילו על עצמם מתנגדי הרפורמה המשפטית לאחרונה כבר לא ניתן למחוק, אך חשוב שגם הם ילמדו מכך ולא ירשו לעצמם מעשה נבלה נוסף. אל תיגעו לנו בזכרון. פשוט אל.