שיסיתי במשרד: לצאת לעצמאות מחשבתית

המילה השנואה עלי במרחב הציבורי היא "שיסוי". השיח על הקיטוב החברתי־פוליטי בתקופה האחרונה מלווה בהטלת האחריות למצב על הפוליטיקאים. נתניהו "משסה", לפיד "משסה", הממשלה "משסה", פעילי המחאה "משסים".

אז הנה העניין: הציבור איננו כלב. ברור שלפוליטיקאים, לתקשורת ול"משפיענים" למיניהם יש השפעה עלינו, אבל ההאשמה ב"שיסוי" היא בסך הכל הסרת אחריות. מי שמלא שנאה לצד השני לא הגיע למצב הזה כי מישהו "שיסה" אותו, אלא כי יש בו פגם ערכי, מחסור חמור בחשיבה ביקורתית או חסך רגשי שהופך אותו לאדם מלא שנאה, וממילא כדאי שהוא יעשה עם זה משהו בהקדם במקום לחפש אשמים.

גם הפרשנות למעשים, דעות והתבטאויות של הצד השני (ויהא זה צד פוליטי, חברתי או מגזרי) לא צריכה להיעזר בשורש ש.ס.ה. אל תסירו מהם אחריות, ולחלופין, אל תראו בהם עדר טועה ששועט אחרי הרועה. הקיטוב הפוליטי הנוכחי שלנו לא נגרם בגלל שמישהו, חשוב ומרכזי ככל שיהיה, "משסה". הוא נגרם כי מיליוני אנשים מקבלים מיליוני החלטות להתחבר שוב ושוב אל המפריד, המבדיל והמקטב על פני המכנה המשותף המחבר.

אדם שיש לו השפעה ציבורית הוא אדם ש - תחזיקו חזק - הציבור נתן בידיו את כוח ההשפעה. כמו פתק בקלפי, אנחנו מכניסים לקלפי הדמיונית של השיח הציבורי המון פתקים שנותנים לאדם זה או אחר יותר כוח מאחרים בהשמעת קולו. ה"פתק" שאנחנו מכניסים לקלפי הזו הוא לא קטן ולבן עם אותיות שחורות, אלא כפתורי ה"אהבתי" ברשתות החברתיות, הקליקים באתרי החדשות, אפילו ההחלטה לרכוש עיתון כזה או מגזין כזה.

מחקרים מראים באופן חד־משמעי שהרשתות החברתיות מקדמות באינטנסיביות את הקיטוב בשיח הציבורי, כיוון שהן מעודדות אותנו בשלל דרכים להיכנס לתוך "תא הד", אקו־צ'יימבר, שמהדהד רק את דעתנו שלנו, בגוונים יותר ויותר קיצוניים. אך גם הרשתות החברתיות, כמו הפוליטיקאים, לא "משסות" – כי החדשות הטובות הן שהכוח נמצא במידה רבה מאוד בידינו.

יש לנו בחירה אחרי מי לעקוב, את מי לחסום, ואת מי להכניס לתא ההד שלנו. יש לנו בחירה אם להיצמד לדיווחים השוטפים ממסיבת העיתונאים, או אם לשדר לאלגוריתמים למיניהם שזה דווקא פחות מעניין אותנו. גם אני, אף שאני אשת ימין, חוסמת בלי היסוס כל "אושיה" ימנית שמנסה לנצל את המצב הביטחוני או הפוליטי כדי לגרום לי לשנוא מישהו. שישנאו לבד בחושך.

מרגישים "משוסים" ו"מפולגים"? תתחברו חזרה. אף אחד לא הכריח אתכם לשנוא, ואף אחד לא הכריח אתכם להתפלג. הסערה הפוליטית מרעילה את השיח? תכבו את הרדיו. תפסיקו לעקוב באדיקות אחרי נוטפי הרעל. אף אחד לא מכריח אתכם לצרוך את הזבל הזה. "מעצבי דעת קהל", רשמיים ובלתי רשמיים, זקוקים לכם. אתם הקהל. תחליטו למי אתם נותנים את הכוח להשפיע עליכם.

כשאנחנו מתלוננים על "שיסוי" אנחנו מסירים אחריות מעצמנו, מסירים אחריות מהצד השני, ונותנים הרבה יותר מדי כוח לפוליטיקאים ומשפיענים. אם אנשים מרשים לעצמם להשתלח זה בזה או חלילה לפעול זה כלפי זה בבריונות ובאלימות - הבעיה נמצאת קודם כל אצלם. אנשים קטנים ושונאים הם אנשים קטנים ושונאים; אל תאשימו "מנהיגים", אל תאשימו "אווירה ציבורית": אנחנו הציבור.

אדם נדרש לקבל אחריות על עצמו, לשמור על "צלם האלוהים שבו" ועל כבוד האדם - של עצמו ושל הזולת. זו הבחירה שמניעה את ההחלטות הכי חשובות בחיים, ואסור להקל בה ראש או לתת למישהו אחר לעשות אותה בשבילנו. זו גם אבן היסוד של הדמוקרטיה: השלטון תלוי בעם, לא להפך. זה נכון בקלפי, וזה נכון בכל יום ויום: יש לנו יכולת להשפיע על מה שיישמע במרחב הציבורי. בואו ננצל אותה בתבונה.