חילי שכח שהוא באופוזיציה?

המשא ומתן בבית הנשיא בקושי החל, וכבר התחילו במשחקי האשמות. היעד הנוכחי לחיצי הקואליציה, שר התרבות לשעבר והח"כ בהווה חילי טרופר, מעיד על האופי המופרך של הביקורת. טרופר, אחד הח"כים הממלכתיים והאהודים על הציבור הישראלי, הואשם  כי ברצונו "להבעיר את המדינה", לאחר שהסביר כי האופוזיציה לא תתפשר על הענקת סמכות לממשלה למנות שופטים באופן חד־צדדי.

ביקורת אחרת ותמוהה במיוחד האשימה את טרופר כי הוא "שכח שהוא באופוזיציה". אלא שכך בדיוק צריכים לנהוג צוותי המשא ומתן העוסקים בכללים הבסיסיים של המשחק הדמוקרטי הישראלי: לשכוח מי באופוזיציה ומי בקואליציה.

הוויכוח על מינוי שופטים, סמכויות ביהמ"ש העליון ואחריותם של נבחרי הציבור, עוסק בצדק. הפילוסוף שהשפיע יותר מכל על החשיבה הנוכחית בנושא הוא הפרופסור המנוח מהרווארד ג'ון רולס, בספרו משנת 1971 "תיאוריה של צדק". בין אבני היסוד של עמדתו ניצב "מסך הבערות", קונספט המהווה מכשיר המסייע לאנשים לדמיין חברה הוגנת על ידי העמדת פנים שהם בורים בדבר הנסיבות האישיות שלהם. רולס מציע שבדיון בענייני מדיניות, נדמיין שאנו יושבים מאחורי מסך המונע מאיתנו לדעת לאילו נסיבות חיים נולדנו, או להכיר יתרונות או חסרונות אישיים כלשהם. ללא ידיעת נסיבות החיים שלהם, אנשים יכולים להיות אובייקטיביים יותר ולעצב כללים חברתיים הוגנים יותר.

במשא ומתן על השינויים המשפטיים, כדאי שכל הצדדים ינסו לדמיין "מסך בערות" שכזה בנוגע למצב האישי שלהם ושל מפלגתם הפוליטית. לפני הענקת סמכויות בלתי מוגבלות לרשות המבצעת (שכבר שולטת ברשות המחוקקת בישראל) והעברת שליטה מלאה ברשות השופטת, על חברי הקואליציה הנוכחית לזכור שגלגלים מסתובבים, מטוטלות נעות קדימה ואחורה, ושהם עלולים למצוא את עצמם במצב שבו היריבים באופוזיציה יחזרו לשלטון. כשזה יקרה, האם הם באמת רוצים להעניק להם סמכויות בלתי מוגבלות?

מסך הבערות מחייב גם חשיבה על המשמעות של חיים כמיעוט בישראל. איזה סוג של זכויות צריך להיות מובטח לכל אזרח בחברה שלנו? ואילו סמכויות צריכות להיות לביהמ"ש כדי להגן עליהן?

מייסד הליכוד מנחם בגין, שבמשך שנים עמד בראש האופוזיציה, היה חסיד נלהב של חוקה לישראל. דוד בן־גוריון, שלא יכול היה לדמיין שמפלגת מפא"י שלו אי־פעם תרד מן השלטון, דווקא היה זה שהתנגד לחוקה, שמהווה בסיס להגבלת סמכויות הרשות המבצעת. בדיעבד, בשל הקיטוב בחברה, ברור שבגין צדק.

אפשר להתווכח אילו איזונים ובלמים צריכים להתקיים בחברה דמוקרטית. זהו ויכוח חשוב שצריך להתנהל. עם זאת, יש לתפוס מרחק, לחשוב בהיגיון ולהסכים עם חילי טרופר: עריצות הרוב, כפי שראינו בשלושת החודשים האחרונים, אינה מתכון להרמוניה לחברה הישראלית המשוסעת. הניסיון לשנות את כללי המשחק הוביל את ישראל אל סף מלחמת אזרחים שבה אין מנצחים. רק עבודה משותפת, במטרה להגיע לאיזון סביר וצודק, תאפשר למדינה ולחברה שלנו להמשיך לשגשג, ביחד.