מרד המתנחלים

ואולי באמת המתנחלים צריכים למרוד.

אולי, כמו שיש מי שאוהב לאיים ש"החיילים יפסיקו לשמור עליכם", דווקא הם צריכים למסור הודעה בשלושה עותקים לעם ישראל: שומעים, סיימנו להיות השכפ"ץ שלכם. לכו תלכלכו על מישהו אחר.

אולי הם צריכים להפסיק לקבל בדמעות של אהבה והכנעה את הקשיים האובייקטיביים ואת אטימות הלב שעוברים בתורשה מממשלה לממשלה. אולי הם צריכים להפסיק להצדיק את הדין ההולך ונעשה נורא מלוויה ללוויה. אולי הם צריכים להפסיק להסביר, לבקש, "להתנחל בלבבות" ולבלוע את הרוק כשהתקשורת מודיעה שעוד פעם הנרצח בפיגוע הוא "תושב התנחלות", גם כשהרצח לא קרה בקרבת מקום מגוריו.

אולי הגיע הזמן שסוף־סוף המתנחלים יגשימו את חזון אחרית הימים של מתנגדי ה"כיבוש", ויפקירו את הרי השומרון ואת ערי יהודה. הם יוכלו להנהן לכל מי שאמר להם בפטרונות "אחים, בואו הביתה", ולקבל מתנות וחבילות שי מפנקות מכל מי שקיבל משכורת כדי להשמיץ אותם - משלום עכשיו, דרך "הארץ" ועד "ארץ נהדרת".

וכשחלום המזרח התיכון החדש יתנפץ שוב לאלפי רסיסים; כשאלון מורה תהפוך לחווארה נוספת, רק כזו שצופה על שפלת החוף כולה; כשדה התעופה ישותק לא בגלל מפגינים עם דגלי ישראל ושכרון כוח, אלא בגלל טילים עלובים מתוצרת ביתית; וכשלא רק כביש הבקעה יהפוך למלכודת מוות, אלא גם כביש 6 וכביש 4 וכביש 2 - המתנחלים ימשכו בכתפיהם ויגידו: "מצטערים, ניסינו להסביר לכם, לא רציתם לשמוע".

אבל הם לא ימרדו. הם ימשיכו להיות המגן הקדמי של מדינת ישראל, לספוג השמצות מרושעות ולהיות אלה שלמרבה הפרדוקס - שומרים על חיילי צה"ל לא פחות משחיילי צה"ל שומרים עליהם. הסיבה לכך שפיגוע בכביש הבקעה מרגיש כמו "משהו מפעם", ושכבישי יהודה ושומרון הם לא מלכודות המוות של כבישי דרום לבנון - היא שחיילי צה"ל לא צריכים להתמודד מול האויב העוין לבד. אלפי האזרחים שזורמים בין היישובים מדי יום מונעים מהם להפוך לשטח עוין. אבל עזבו, מי שלא משוכנע כבר לא ישתכנע.

וממילא המרד הזה הוא חסר סיכוי.

מספיק להסתכל בפניהן היפות, המאירות, התמות והנקיות של מאיה ורינה די. גוגל קצר מלמד שמשפחת די ארגנה פרויקט התרמה בכל פעם שאחת מהבנות חגגה בת־מצווה. השמחה המשפחתית תמיד היתה כרוכה בדאגה לאחר. אביהן, הרב ליאו, כיהן כרב קהילה בלונדון ועוסק בפיתוח בר־קיימא. משפחה ציונית, ערכית, עדינת נפש, מלאת עשייה. מה לה ולמפגני כוח מזיקים?

באחד מהמדרשים הכמוסים והיפהפיים ביותר במסורת היהודית קובע רבי אליעזר: "שישה דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע". יש שישה סוגי אירועים שמשנים לחלוטין את סדרי המציאות, ושהשפעתם חוצה יבשות - אבל "אין קולן נשמע". הם נתפסים כאירוע דרמטי, אך יומיומי. "בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף - הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע". שתי נשים צעירות שכל חייהן לפניהן נקטפו, והעולם שקט מדי.

בזמן כתיבת שורות אלו יש אמא ששוכבת בהדסה עין כרם ונאבקת על חייה, בזמן שנערכים סידורי הלוויה של שתי בנותיה. אין דרך להעביר במילים את הפלא הנשגב של הבאת חיים לעולם, ואת התפילה של כל הורה - בכל השפות, בכל הדתות - שילדיו יהיו שמורים ואהובים. אין דרך לתאר את הזוועה של עוד ועוד הורים שקוברים את ילדיהם, שניים־שניים.

אבל הקול הזה שלא נשמע - קול הזעקה, קול האובדן, החור השחור שנפער במציאות ושלא יתאחה לעולם - את הקול הזה צריכים להשמיע. את קול המרד והמחאה - לא נגד עם ישראל, אלא נגד כל מה שרע וחסר במציאות. ואולי, בשולי הדברים, גם להוקיר מדי פעם את אלו שעומדים על המשמר כמשימת חיים.