סדר אזורי חדש - משאירים את ישראל מאחור

אם מישהו אצלנו חשב שהמזרח התיכון יחכה לישראל עד שזו תתעשת ותחזור לעצמה, או עד שתסדיר את יחסיה עם וושינגטון - טעות היתה בידו.

המזרח התיכון כמרקחה. ערב הסעודית חידשה את יחסיה עם איראן אחרי שנים רבות של נתק ואף איבה. היא גם עומדת לפתוח מחדש את שגרירותה בדמשק, ולהזמין את בשאר אל־אסד כאורח כבוד לפסגה הערבית שתתכנס בקרוב בריאד.

סוריה, חברת כבוד ב"ציר הרשע" המחבר בין טהרן, דמשק וביירות, חוזרת בגדול לעולם הערבי. אסד ביקר בשבועות האחרונים באמירויות ובעומאן, והוא מהדק את היחסים עם מצרים ואף עם ירדן. הכל מחכים לבחירות בטורקיה בחודש מאי הקרוב, שלאחריהן עשוי להתחולל מפנה ביחסים של טורקיה עם העולם הערבי, ובעיקר עם סוריה.

יש אולי מי שמקווים שהחיבוק שמעניק העולם הערבי לדמשק ירחיק את האיראנים מסוריה. אבל זו כמובן אשליה, כיוון שמי שתצא נשכרת מהמהלך היא איראן, המבקשת לשרטט מפה מזרח־תיכונית חדשה, המציבה אותה במרכז.

רק לפני פחות משלוש שנים נחתמו על מדשאות הבית הלבן הסכמי אברהם, הסכמי שלום פורצי דרך שבישרו את כינונו של סדר אזורי חדש, שבו נועד לישראל תפקיד מפתח. ארבע מדינות ערביות - איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן - חתמו על הסכמים אלו, ונראה היה כי ערב הסעודית תהיה הבאה בתור וכי הסכם שלום עימה הוא שאלה של זמן.

חתימת ההסכמים ביטאה הכרה ערבית בעוצמתה של ישראל, ובכך שהידוק הקשר עימה הוא הדרך להבטיח יציבות אזורית וביטחון, נוכח האיום שמציבה איראן למדינות האזור. ישראל נתפסה כחזקה ואף כל־יכולה, בין היתר בשל יחסיה המיוחדים עם וושינגטון. אחרי הכל - הנשיא טראמפ היה זה שפעל ודחף להשגת הסכמים אלו. את טראמפ לא חיבבו במזרח התיכון, אבל כיבדו אותו בשל נכונותו לפעול בנחישות לקידום אינטרסים אמריקניים, כמו חיסולו של קאסם סולימאני בינואר 2020. וכך, החיבור בין מדינות ערב לישראל, בחסותה של ארה"ב, נראה כקלף מנצח.

אך מכל זה לא נותר הרבה. וושינגטון הפנתה עורף למזרח התיכון, הצליחה להסתכסך עם מרבית שליטיו וכיום היא עסוקה בבעיות אחרות, חשובות יותר עבורה, כמו המלחמה באוקראינה או היריבות עם סין. ואילו ישראל הצליחה להרחיק מעליה בתוך כמה חודשים את כל ידידותיה הערביות, וגם יחסיה עם וושינגטון אינם במיטבם. ובמזרח התיכון, כידוע, מיטיבים להריח חולשה.

אין פלא שעם רוח גבית כזו מנסות איראן ושותפותיה לאתגר את ישראל - אם בעזה, אם במסגד אל־אקצא ואם בגבול הצפון.

ועם זאת, חשוב לזכור שהפיוס עם ישראל הוא בחירה אסטרטגית עבור העולם הערבי, ושגם כיום איש לא מעלה על דעתו להפנות עורף להסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב. ממילא הדיבורים הנשמעים אצלנו על סכנה קיומית, כמו זו שבפניה ניצבנו ב־1973, הם חסרי שחר.

אכן, שום דבר מהותי לא השתנה במזרח התיכון. הערבים עודם חוששים מאיראן ורואים בה איום מרכזי ליציבות ולביטחון באזור. הם עדיין זקוקים לישראל, וגם לארה"ב, כמשענת למולה.

אבל דומה שבאחת חזרנו עשור אחורה למלא תפקיד של פילגש בגבעה, שהקשרים עימה הם בעלי אופי ביטחוני, אבל נסתרים מעין ונעדרי חום וסממנים של נורמליזציה. הערבים, ובראשם סעודיה, נכונים לעשות עסקים עם טהרן, בהנחה שקיום יחסים דיפלומטיים עימה יפחית את המתח וירחיק את העימות הבלתי נמנע איתה.

ובינתיים ישראל שקועה בבעיותיה מבית, כאילו הפכנו לעוד אחת ממדינות האזור, שבה ענייני החוץ והביטחון נדחקים מפני המאבק שבין המשטר ליריביו. השכנים חוגגים, ואנו לא חלק מהמסיבה - אלא מנה בתפריט בארוחה המוגשת להם.