למי קראת שפחה?

תקופת מיצגי השפחות תיזכר בספרי ההיסטוריה. לא רק כתקופה של מאבקים פוליטיים גורליים ומחאה חברתית, אלא גם כתקופה שהניעה את אופי התפתחותו של הפמיניזם הישראלי כמרחב היררכי בין נשים.

קשה לא לתהות על קנקנו של הדימוי הטלוויזיוני ״סיפורה של שפחה״, המיצג הנשי הדומם שהוצג לראשונה בירושלים והפך לפופולרי, עד שאפילו מרגרט אטווד שמעה עליו. אך התחושה היא שנשים דתיות נותרו, גם הפעם, מחוץ למחנה הפמיניסטי. 

ואולי זוהי ההחמצה הגדולה ב"סיפורה של שפחה", הגרסה הישראלית. פספוס שעליו יש פוליטיקאים שימהרו לדהור.

השימוש בדימוי הוויזואלי המרתיע של השפחות מרחיב את המחאה, ומסמן גם למי שאינם דוברי עברית ושאינם בקיאים ברזי הרפורמה שבדומה למתרחש בסדרה, ישראל נמצאת בסכנה להפוך לתיאוקרטיה שמדירה נשים ורומסת את זכויותיהן. מטאפורות רבות מולבשות על הדימוי, המתיימר לדבר בשם קולקטיב הנשים הישראליות כולן. אך בה־בעת, אי אפשר להתעלם מהפרדוקס שהדימוי מעלה.

המחאה המגדרית היא מוצדקת, אך בפועל, בבחירת הדימוי, נוצר בה בקע. אולי כי קודים מסוימים המקובלים על נשים וגברים במרחבים דתיים, כמוסכמה וברצון, נתפסים בחברה החילונית כלא מתקבלים על הדעת, ושאם יחולו הם יתקבלו ככפייה, ואולי כי המחאה באדום חושפת סאבטקסט קשה, שבו נשים סוברות שנשים אחרות הן שפחות בשבי הדת.

הדימוי, וההיקש לסיפור המסגרת, משרתים ומוגדרים על ידי קבוצת נשים מסוימת, שייתכן שבעיניה תפיסות דתיות הן היררכיות פטריארכליות שאין להן מקום בעולם מודרני וחופשי.

הן כנראה לא מכירות מגוון רחב של נשים דתיות, ושותפות שלא מדעת לקיטוב שיצרו גברים עם אגו, מפני שלא באמת הבינו את המושג א־לוהים וחשבו שהוא תופס מקום. את מקומם.

העובדה כי חלק ניכר מהנשים כלל לא צפו בסדרה, ושחלק אחר, מהנשים החרדיות, ספק גדול אם צפו או יצפו בה כלל, נתפסת כלא מעניינת. המוטו של המיצג האמנותי והעוצמתי אמור לדבר גם בשמן, מעצם היותן נשים ישראליות. לכן, מצער שהמיצג מפספס נשים שהן מיעוט מעצם היותן דתיות, נשים שלא יצאו לרחוב כי אינן מבינות את הקונספט שמדבר בשמן.

מחוללי השינויים והמחאות - גברים שמרנים ונשים ליברליות - לא באמת מחשיבים את אותן הנשים, ולכן זה בסדר גמור מבחינתם שגברים שמרנים או נשים ליברליות יקבעו עבורן איך לחיות את החיים, ומהו הצדק שנכון להן.

לפי הפילוסופיה המגדרית, נשים מתחנכות להתנהג כחלשות, רגשניות וכנועות - כך סבר ג'ון סטיוארט מיל בחיבור ״שעבוד האישה" ב־1869. אם נאפשר חברה שוויונית, טען, אנו נראה שהנשים ירוויחו מכך כאינדיבידואליות.

בשירות הדימוי, קל לזרוק לסל ״הנשים״ את כל מי שלא מודעת לכך שנעשה שימוש בה כחלק מקולקטיב נשים חסר פנים ושם, שצועד ברחובות. והרי בעוד טיפוח האינדיבידואל הנשי הוא חלק בסיסי ביצירת קולקטיב פמיניסטי חזק - יש מי שדעתן לא נוחה עם עמדות האישה הדתייה ועם תפיסת עולמה, על שלל הריטואלים המתלווים למעמדה ההלכתי והטקסי ולתפקידה המסורתי באורחות חייה. אותן הנשים אולי מסרבות להשלים עם הבחירה הדתית של נשים אחרות, ומוצאות סתירה בין דת לפמיניזם - אך כיצד הן יכולות להתכחש לנשים אחרות באשר הן? אי אפשר לדרוש פמיניזם וללכת נגדו בו־בזמן, גם אם הסתירה משתמעת ברמת הסאבטקסט - וזה נכון, אגב, משני צידי המתרס.

נראה שכל עוד נשים חרדיות לא יחזרו בשאלה או יישרו קו עם המחאה - דעתן לא מספיק מעניינת.

אם המאבק חשוב, חשובים גם הפרטים הקטנים. וכשנשים סותרות זו את זו, הן מוסרות את הכוח בידי הגברים.