מכירים את בועז בורובסקי?

"החיים הם אוסף סיפורים שמקיף אותנו", אמרתי. "דרושים שאר הרוח ורוחב הדעת לשים לב אליהם, לזכור אותם ואפילו לכתוב אותם.

"וזה למה אני אוהב את שלום. ולכן באתי לכאן".

זה היה ערב השקה של ספר סיפורים, פרי עטו של ידידי שלום שמעון. שלום הוא איש עסקים שחוטא בכתיבה והחליט להוציא ספר מסיפוריו. באתי כדי לכבד, וגם נשאתי דברים ותרמתי כמה סיפורים משלי. בעיקר, שבתי והדגשתי את הנקודה הזו: מסביב פזורים אינספור סיפורים, צריך רק לאסוף אותם. כשירדתי מהבמה, ניגש אלי בחור חסון, איש ההגברה, ואמר לי בחיוך שהסיפורים שלי על שכונת ילדותי גבעת שאול נשמעים לו מוכרים מאוד, בהיותו בן השכונה. ושגם אני נראה לו מוכר מאוד.

אמרתי לו, "נכון! גם אתה מוכר מאוד!". מפה לשם, קוראים לו בועז בורובסקי, בן של יהושע ואהובה, שהם אחים של דודים שלי יוסי ומרים, וכולם משפחה אחת ושמחה וששון וחיבוקים ונפרדנו לשלום.

כשיצאתי ממבוא חורון בואכה ירושלים, נפתחו ארובות השמיים והתחיל לרדת גשם מהגיהינום. תוך כדי נסיעה אני אומר לעצמי שהגשם בעמק איילון יש לו רעש קצת מוזר. אלה לא הטפיפות הרגילות על זגוגית אלא מין חבטות מוזרות של גומי באספלט.

וכך אני מגלה שמבוא חורון היה לחור גדול, ויש לי נקר בגלגל, ואני נזכר שגם מצב הכושר, כפי שכבר סיפרתי כאן יותר מפעם אחת, אינו בשיאו, לצערי, ואין שום סיכוי שאצליח להחליף לבדי גלגל.

ואני מדשדש לאיטי, עוקף את הפנייה לירושלים ומצליח להגיע, לאט־לאט, אל תחנת הדלק בלטרון. כמו שוטה אני מנסה לנפח בגשם מטורף את הגלגל הנקור, שכולו מושחת וקרוע, ורק אז נזכר שיש "ידידים"! ידידים הוא הארגון הישראלי המתוק ביותר במרחב, שמסייע לנהגים תקועים ונקורים בכל מקום או מצב, בחינם וללא תמורה. אני מחייג לידידים, ולוקחים ממני כתובת, ובאותו רגע נופל החשמל בתחנת הדלק, ואני נותר לעמוד בליבה של עלטה. דממה מסביב, כי יצורי האנוש היחידים המצויים בסביבה הם נזירי מנזר השתקנים. ולפתע, מתוך החשיכה העבה, מבצבצים שני פנסים ורכב מתקרב אלי, עוצר על ידי, ומתוכו קופץ בועז בורובסקי בכבודו ובעצמו, שמסתבר שהוא־הוא מתנדב ידידים שקיבל את הקריאה. וכשהוא רואה שזה אני, הוא נותן צעקה שכמעט החזירה את החשמל לתחנה החשוכה:

"יואו קובי! זה לא אצל כולם, זה רק אצלך! הסיפורים פשוט רודפים אחריך!". הוא רוכן במהירות כשברך שמאל שלו תקועה בתוך שלולית, נשבע לכם, ומחליף את הצמיג הימני האחורי במכוניתי, ואני עומד שם המום ומבויש מכך שאיני מסוגל לעזור לו לעזור לי, ומבין שזכיתי הערב גם בקרוב משפחה, גם בהחלפת פנצ'ר וגם בסיפור אדיר. בשלב הזה אתם בטח מצפים לשורה: הנה כי כן, גם בתקופות כאלה אנחנו עם אחד ומלא בידידים. ובכן, לא. נעזוב רגע את הקלישאות. זה לא סיפור "עלינו" ולא על "התקופה".

זה סיפור על בועז בורובסקי - איש בן 43, שבסוף יום עבודה הולך לטבול ברך בשלולית בוצית, בקור ובגשם, כדי לעזור למישהו שהוא בכלל לא מכיר. תודה בועז, ד"ש לכל המשפחה ולכל הידידים.