אוסלו: הבניין מתמוטט, האדריכל מת

הידיעות על מותו של הסכם אוסלו התבררו כמוקדמות - הרי ישראל משקיעה מאמצי החייאה מרובים כדי להשאיר את הרשות הפלשתינית בחיים. אך סמלי הוא שבשעה שבניין אוסלו הולך וקורס לנגד עינינו, התבשרנו על מותו של אבו עלאא, אחד מאדריכליו, לפני כשבוע ברמאללה.

אבו עלאא שימש לאורך שני העשורים האחרונים יו"ר המועצה המחוקקת וראש ממשלה ברשות הפלשתינית, והיה מעורב בכל המגעים שניהלו הפלשתינים לאורך השנים עם ישראל, וממילא היה שותף להסכמים שעליהם חתמו שני הצדדים - ובראש ובראשונה הסכמי אוסלו.

אבו עלאא - הוא אחמד קריע, יליד אבו דיס, 1937 - הצטרף לשורות אש"ף בשנת 1968, בשעה שהארגון עבר ללבנון והקים בה "מדינה בתוך מדינה", ששימשה אותו בסיס לפעילות טרור נגד ישראל. הוא היה המוציא והמביא ואיש הכספים של הארגון, וכך הפך למקורב ליאסר ערפאת ולאיש סודו, ומאוחר יותר אף נבחר להנהגת אש"ף.

בראשית שנות ה־90 הוא נשלח על ידי ערפאת להשתתף בשיחות החשאיות עם ישראל שהובילו להסכם אוסלו. הוא תואר על ידי בני שיחו הישראלים כפרגמטי וגמיש, אבל לפי עדותו שלו, המתינות לכאורה שהפגין נועדה להבטיח את הגשמת המטרות הלאומיות הפלשתיניות במלואן, ובלא לוותר עליהן.

אחרי הכל, הוא התחנך על תורת השלבים - או "שיטת הסלאמי" - שלפיה לכל שלב במאבק עם ישראל יש ייחודיות ומאפיינים משלו, ולפיכך אפשר בשלב כזה או אחר להסכים לפשרות ולוויתורים, בתנאי שאין פירושו של דבר ויתור על היעד הסופי של הפלשתינים, גם אם נדרש מפעם לפעם להצניעו.

אבו עלאא היה מזוהה עם תהליך אוסלו וגם מושקע בו, ולימים ידעו יריביו לספר כי השקעה זו נשאה פירות. שכן, התברר שחברת המלט שבבעלותו מכרה חומרי בנייה ששימשו להקמתה של שכונת הר חומה שבירושלים.

סיפור חייו של אבו עלאא, אפוא, הוא סיפורה של התנועה הלאומית הפלשתינית, ומשום כך מותו הוא סיום של עידן. אמת, אבו עלאא לא נמנה עם "החמישייה הסודית", אותה חבורה מצומצמת שהניחה עוד בשנת 1959 את היסודות להקמתו של פת"ח. עם אלו נמנו יאסר ערפאת, אבו ג'יהאד, אבו איאד, חאלד אל־חסן ופארוק קדומי, שעמדו לימים בראש אש"ף. אבל לאחר שמרביתם חוסלו או מתו - הוא הפך, לצד אבו מאזן, לאחד ממנהיגיו הבולטים של הארגון.

הנהגה היסטורית זו היא שהרימה את נס המאבק בישראל, ולאחר שזה נכשל - היא פנתה לדרך המשא ומתן, וזו הביאה אותו לאוסלו, ומשם בחזרה ליהודה ולשומרון.

אך הסכם אוסלו קרס, ועימו התקוות הפלשתיניות להפכו למקפצה להשגת מטרותיהם הלאומיות. אבו עלאא האשים בכישלון את ישראל, ונמנע מלקבל על עצמו ועל חבריו כל אחריות.

לשיטתו, מלחמת ששת הימים היא שחוללה את השבר שבו מצויים היום הפלשתינים, והוא כמובן העדיף להתעלם משורשי הסכסוך ומהמאבק הפלשתיני ארוך השנים במדינת ישראל גם בגבולות של לפני יוני 1967, ולמעשה אף טרם שקמה.

ריק ושיממון

עתה לא נותר איש מההנהגה ההיסטורית של הפלשתינים, פרט לאבו מאזן בן ה־88. מבט בחבורה הסובבת היום את ה"ראיס" מגלה ריק ושיממון - הרי אין בה לא לכידות, לא חזון ודרך, לא אומץ וגם לא כריזמה.

מותו של אבו עלאא מסמל את קיצו של דור המייסדים של אש"ף, וכמובן גם את סופו המתקרב של עידן אוסלו. אבל דומה שהוא מלמד גם על קץ עידן החלומות והאשליות, ובעצם גם על שקיעתה של התנועה הלאומית הפלשתינית. ראשיתה של תנועה זו היתה במאבק אלים אך חסר תוחלת של חוליות טרור נטולות הנהגה וארגון, וכשמסתכלים על המציאות היומיומית בעזה וביו"ש - דומה כי הפלשתינים חוזרים לנקודת ההתחלה.