הביטחון הלאומי הפך לפוזיציה

מאז מאי 21' ישראל נתונה תחת אלימות מתמשכת ומגוונת - פשיעה פלילית ולאומנית ואנרכיה אזרחית, שבאה מכל חלקי המערכת הפלשתינית: ערביי ישראל, הבדואים בנגב, ערביי מזרח ירושלים, יו"ש ועזה. מדובר בניסיון למוטט את הסדר האסטרטגי שהקנה לישראל יציבות ביטחונית ופריחה כלכלית.

מרבית גורמי החברה והפוליטיקה הישראלית מתמודדים באופן שטחי עד מוכחש עם תופעה שיש לה נגיעה עמוקה לביטחון הלאומי, תוך שהם מנפקים הסברים שטחיים למתחולל בשטח (הסתה ועוד פעם הסתה). הסיבה לכך אינה מקרית, היא נוגעת לפוליטיזציה של ענייני הביטחון הלאומי של ישראל. הפריפריה החברתית והפוליטית - צעירי פת"ח, "גוב האריות", מבוקשי הג'יהאד האסלאמי, אנשי חמאס - מייצרת את האלימות בפריפריה הגיאוגרפית: אזור צפון השומרון, הנגב והגליל, הערים המעורבות. אלה מסרבים לקבל את רעיון "השלום הכלכלי" ומנסים להמיר אותו בפוליטיקת הזהויות האידיאולוגית.

הפריפריה הערבית־פלשתינית מיקדה את חיצי פעולתה נגד הפריפריה הישראלית־יהודית. לא סתם כוונה האלימות הערבית ללוד, לעוטף עזה, לנווה יעקב, לגניבות חקלאיות בגליל, למקרים כמו הצעיר הבדואי שפרץ לבית משפחה יהודית בדרום וניסה לאנוס ילדה בת 10, וכמובן, לקבוצה שלעולם תיתפס כפריפריה - תושבי יהודה ושומרון. "פלשתין השנייה" קמה על "ישראל השנייה".

באינתיפאדה השנייה (2000) האלימות הגיעה אל לב "המרכז" הישראלי, וראינו פיגועים בתל אביב, כמו הפיגוע בדולפינריום. אך הפעם האלימות כמעט לא כוונה למחוזות "ישראל הראשונה", מה שהשפיע על הנטייה להכחשת המציאות ולמסגור האלימות הפלשתינית במאפיינים מצמצמים.

כזה הוא עניינה של מערכת הביטחון לעסוק בסוגיית איראן - הנטייה של השמאל להכחיש את חולשת "הפרטנר" והנטייה של החברה הישראלית לחזור לשגרה. ההסלמה הביטחונית חפפה את זמן כהונת "ממשלת השינוי", שזוהתה עם "ישראל הראשונה" ונהנתה מחסינות תקשורתית, כולל בעניין הביטחוני.

למרחב ההכחשה והטשטוש שותפים רבים, במודע או שלא. מגמה זו, של פוליטיזציית הביטחון הלאומי, מועצמת בחסות המאבק ברפורמה המשפטית שמתנהל בין הממשלה המכהנת, המייצגת לכאורה את "ישראל השנייה", לבין מארגני המחאות, "ישראל הראשונה". ההתנפלות התקשורתית וההון הפוליטי שעושים אנשי ציבור מהאירוע בחווארה מעידים על ניסיון לטשטש בין סיבה למסובב, ועל ניסיון להעמיס את המציאות הביטחונית על הפריפריה של המתיישבים. כך גם הצעדה התל־אביבית של יהודים נושאי דגלי "פלשתין", וגם הקושי של יוזמי המחאות לגלות סולידריות לאומית, ולדחות חלק מאירועי המחאה שהתקיימו בסמוך לפיגועים קשים.

נראה שאפילו נושאי ביטחון לאומי, שבעבר היו מעל לכל מחלוקת, הפכו קורבן לפוזיציות פוליטיות. במונחים לאומיים, מדובר בקטסטרופה ובשיקוף של תהליך התפוררות שבו מתאדה הסולידריות הפנימית, קורסים מגדירי היסוד המשותפים ונדרסת הממלכתיות, שרבים מדברים עליה אבל עיוורים למשמעותה האמיתית.