שמאלנים, בבקשה תשכנעו אותי

אני תומך ברפורמה, אני מאמין שהאיזון בין הרשויות הופר, שבית המשפט העליון פוגע בדמוקרטיה ובזכויות האדם יותר מאשר תורם להן, אבל אני מוכן לשמוע, מוכן להשתכנע, ולא מצליח.

הבעיה הראשונה שלי היא עם זהות מתנגדי הרפורמה. מקרב המרואיינים, מעטים עושים זאת ללא אינטרס סמוי. בין אם זה אבי חימי וחבריו מלשכת עוה"ד המעוניינים להמשיך להיות חברים בוועדה למינוי שופטים שאח"כ יופיעו מולם, או אהוד אולמרט, עבריין מורשע וראש ממשלה כושל לשעבר המקדיש את חיי הפנסיה שלו לרדיפת נתניהו; ובין אם זה אהוד ברק, ר"מ עוד יותר כושל ועוד יותר לשעבר - אלה המנהיגים האמורים לסחוף אותי בטיעונים משכנעים לטובת מערכת המשפט?

כאשר אולמרט סופר המעטפות, או הרמטכ"ל הכושל ממלחמת לבנון השנייה שעסק במכירת מניות בזמן שחיילי צה"ל חיפשו את חבריהם החטופים, עוסקים בהתנגדות לרפורמה, הם אלה שישכנעו אותנו? או אולי אלה אמורים להיות האיומים שלהם במלחמת אחים ושפיכות דמים שהם פולטים בשביל לזכות בעוד 30 שניות זמן מסך שיקנו אותנו? אני בספק. אנחנו, תומכי הרפורמה, לא היינו יכולים לבחור דוברים טובים יותר להיות מולם.

הבעיה השנייה שלי היא עם מבנה הטיעון.

כאשר גבר אומר לבת זוגו: "אני אוהב אותך, אבל יש עוד אלף כמוך ואת כלום בלעדיי", כולם יודעים שזו זוגיות מתעללת. אך כאשר איזה חותם מכתבים או צייצן מנסה להסביר לציבור שהציבור הוא כלום בלעדיו? התקשורת רק מהדהדת את המסרים. המסקנה ממבנה הטיעון היא שיותר חשוב למתנגדים לרפורמה ללעוג לתומכיה מאשר להסביר מדוע אינה מתאימה בעיניהם.

תלמידי ההיסטוריה יודעים כי זו מסורת בולשביקית קלאסית. כשאין לך מה להגיד, תלעג ותגדף. מסורת בולשביקית נוספת היא ההתחזות לרוב. המילה "בולשביק" מגיעה מהמילה "בולשוי" ברוסית, שמשמעותה גדול. הסיעה הבולשביקית בחרה בעצמה בשם הזה כדי להתחזות לסיעה הגדולה, אף שהיו דווקא מיעוט בקרב הסוציאליסטים. גישת "אנחנו הרוב" היא הטעיה ידועה בשמאל וניסיון מוכר לייצר דה־לגיטימציה של הכרעת המערכת הדמוקרטית שלנו, בטענה אירונית של הגנה עליה.

הבעיה השלישית שלי היא עם הרגש. אף אחד מדוברי ההתנגדות לרפורמה לא מייצר את האמפתיה הבסיסית ביותר. בעיניהם, התומכים הם בבונים לא משכילים שיש לחנך, שלא לדבר על למנוע מאיתנו לקבל הכרעות דרך הקלפי. זו דרך גרועה במיוחד להעביר טיעון דמוקרטי. כמעט כל טיעון נגד הרפורמה מכיל בוז, התנשאות, גזענות, או לעג. נראה שפעילים מרכזיים נגד הרפורמה יותר בזים לדמוקרטיה ולאנשים המרכיבים אותה מאשר דואגים לזכויות האדם שלנו. אי אפשר ללעוג לאנושיותו של הבוחר ולהיות דמוקרט בה בעת, זה לא עובד.

והבעיה הרביעית היא כללי המשחק. יוזמי המכתבים נהנים מיתרון לא הוגן בשיח הציבורי. למשל, ראשי האוניברסיטה הפתוחה שלחו מכתב לסטודנטים ובו טענות משונות נגד הרפורמה. גוף שאמור להעלות על נס את החופש האקדמי, השתמש במשאב השייך לאוניברסיטה עצמה ולציבור שמממן אותה (רשימת התפוצה) כדי לקחת כוח ובמה פוליטית חד־צדדית. רקטור יכול לשלוח מכתב לסטודנט, אבל סטודנט לא יכול לענות - זו מערכת יחסים היררכית, וזו עוד דרך גרועה לטעון טיעון דמוקרטי. ציבור הסטודנטים, אגב, לא רואה במכתב הזה דעה דמוקרטית, אלא ספאם פוליטי וניצול לרעה של כוח. גם פה, אי אפשר להיות גם חוטף מיקרופונים שדוחף את דעתו לתוך תיבת המייל, וגם דמוקרט.

ואחרי כל הרעל, האיומים, המניפולציות - אני עדיין אשמח להשתכנע. כל מה שהשמאל צריך לעשות זה טור דעה אחד מנומס ומנומק, ללא התנשאות, לעג, איומים והיררכיה. אולי אצליח להשתכנע.