במדרון מסוכן לביטול תוצאות הבחירות

את הניצחון בבחירות האחרונות כיניתי "ניצחון משמעותי יותר ממהפך 77'". בכל זאת, היתה זו הכרעה מובהקת שהגיעה בעיצומן של חמש מערכות בחירות, חרף חרם מתמשך ונגד תשלובת כוחות פוליטית־תקשורתית־משפטית כמעט מונופוליסטית. אבל האופטימיות היתה מוקדמת מדי. המערכה, שאכן הוכרעה באמצעים דמוקרטיים, עודנה מתמשכת, יום אחר יום, רק באמצעים אחרים, עוקפי בחירות.

קרה משהו מוזר בימים הראשונים שלאחר פרסום תוצאות הבחירות. באופן די מיידי, כל הקריאות על קץ הדמוקרטיה, ראיונות "סופה של המדינה" שהובטחו ושלל איומים של "לא ניתן לזה לקרות" - השתתקו. לרגע נדמה היה שהצד שהפסיד הפעם באופן כה ברור קיבל את החלטת הבוחרים. נדמה היה שמתחיל איזשהו חשבון נפש במחנה השמאל. במדינה מתוקנת, כפי שנהוג לומר, זאת התגובה המתבקשת. בלי הסתערויות על הקפיטול ובלי קריאות לפגוע בבחירה הדמוקרטית. אבל אצלנו קרה דבר אחר. המעבר החד מן האיומים שנשמעו ערב הבחירות לאמירות המפויסות יום לאחר הבחירות - לא אירע בשל נכונות אמיתית להכיר בתוצאות הדמוקרטיות, אלא כי היתה, ככל הנראה, תוכנית חלופית להפלת הממשלה. ובאופן סימבולי, ממש כפי שאירע בעקבות ניצחון 77', המערכת המשפטית גויסה גם הפעם למשימה.

כבר בסוף דצמבר, בעת המו"מ הקואליציוני להקמת הממשלה, הסביר אלקין לגבי חוק דרעי: "אם בג"ץ יתערב, זה לא יהיה בגלל התהליך, החלק הזה בכנסת הוא בסך הכל תקין, זה יהיה על מהות". האמירה על התערבות אפשרית של בג"ץ לא קיבלה באותה העת תהודה רבה. להפך, באותו שלב לא היה נראה כלל שיש מקום להתערבות משפטית, שכן השינוי בחוק היסוד הבהיר את מה שהיתה סביבו מחלוקת שולית, אם בכלל. וכן, לאורך כל מערכת הבחירות, וגם לאחריה, איש לא השמיע השגות על הישארותו של דרעי בפוליטיקה או על מינויו האפשרי לשר. אדרבא, תמונתו התנוססה במערכת הבחירות בשלטי חוצות של ממשלת שמאל אלטרנטיבית, וראשי מפלגות סיפרו בגאווה שהם יצליחו להביא את החרדים לממשלתם (ובכלל זה את דרעי).

אבל האמירה הסתומה דאז, על פסילת דרעי, הפכה עד מהרה לדפוס פעולה: קודם כל מפריחים רעיונות תיאורטיים לחלל האוויר, ואחר כך מתברר שזו תוכנית לפעולה. וכך, כשבועיים לאחר מכן, פורסם כי היועצת המשפטית לממשלה מתנגדת למינוי של אריה דרעי לשר הפנים. וכחודש לאחר מכן המהלך הסופי לפסילתו בבג"ץ הושלם. 

בציר מקביל, אבל לא בלתי נפרד, החל המאבק ברפורמה המשפטית שהציג שר המשפטים לוין. גם כאן קרה דבר די מדהים. אותם פוליטיקאים שתמכו במשך שנים בביצוע רפורמות מרחיקות לכת במערכת המשפט (ח"כ סער ורה"מ לשעבר בנט, למשל), הפכו באחת לדובריה של מלחמת "אף שעל". הרי ניתן היה להציע תוכנית אלטרנטיבית וניתן היה להוביל דיון משמעותי בוועדת החוקה, אבל במקום זה נשלחה הנשיאה חיות להשלים את המלאכה של היועצת המשפטית לממשלה. הרפורמה המשפטית הפכה, גם היא, לכלי נוסף במאבק בממשלה. אם טרפוד מינויו של דרעי תוקע טריז בממשלת הימין הנוכחית, הרי שהמאבק בכל רפורמה משפטית מטרתו שגם אם הימין יעלה לשלטון בעתיד, תוצאות הבחירות הדמוקרטיות לא תפרענה לשליטה האלטרנטיבית של השמאל, דרך מערכת המשפט.

אבל בימים האחרונים נזרק לחלל האוויר רעיון נוסף. שיא חדש. גם הוא, כך נראה, מהלך נוסף באותה תוכנית - ואולי במובנים רבים מהווה את כל התוכנית כולה על רגל אחת. מי שלא הצליח למנוע מרה"מ נתניהו להתמודד בבחירות, ומי שלא הצליח לנצחו ולהרכיב במקומו ממשלה - מנסה כעת להוביל להכרזת נבצרות על רה"מ. במילים אחרות, אם עד כה ניסו למנוע מממשלות ימין לכונן את מדיניותן חרף ניצחונן בבחירות, כעת אין יותר מהלכים סמויים מאחורי הקלעים: מערכת המשפט נקראת לבטל את תוצאות הבחירות. לא פחות.