אין צדיק בשמאל

עוד לא הונחה הצעת חוק קונקרטית ראשונה, מסמך בסיסי שממנו יתחיל הדיון הציבורי, והארסנל המלחמתי נגד הרפורמה המשפטית הופעל.

"חנק הדמוקרטיה", "רצח הדמוקרטיה", "ניסיון סחיטה", "כנופיה של עבריינים", "הוצאה להורג של משנתו של בגין", "סכנה מיידית" - מה לא נאמר. אבל בשעה שכולם נסערים מהביטויים החריפים הללו, אותי מטרידה התנגדות אחרת - למען הדיוק, התקפלות אחרת. מפוארת.

זה לא ששלל ביטויי ההסתה אינם מדאיגים. הם חמורים, אבל כל כך צפויים. נשלפים כמו תגובה פבלובית - ממי שקרא לעצמו פעם "גוש רק־לא־ביבי" ופעם "גוש השינוי", אך היה ונותר "גוש השמאל" - כלפי כל מדיניות שמובלת על ידי הימין.

זה יכול לבוא לידי ביטוי בפנים חמוצות מול ארבעה הסכמי שלום שמתוארים בקושי כנורמליזציה תמורת עסקת מטוסים; זה יכול לבוא לידי ביטוי בכתיבה בעיתונות זרה נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה, בצורה שלא תבייש את שונאי מדינת ישראל; זה יכול לבוא בדמות ארגונים ישראליים שדורשים ממועצת הביטחון של האו"ם להטיל סנקציות על מדינתם.

וזה גם קורה כעת. שום דיון ענייני בהצעות עצמן, שום כוונה לתת להליך הפרלמנטרי להתקיים. רק זעקות שבר, הסתה לשמה. שבירת הכלים והמשחק הדמוקרטי. אבל כל זה, כאמור, לא מפתיע, ולמען האמת - גם לא מתוחכם במיוחד.

מה שכן מפתיע, ואפילו די מכעיס, הוא התנגדות שהגיעה מכיוון אחר. שכבה של עיתונאים, אנשי תקשורת וגם פוליטיקאים - שמענו אותם בפאנלים, באולפנים, בהפגנות - שבמשך שנים קראו לרפורמות מהסוג שלוין מציע, וכעת שומטים את הכדור מהידיים במטר האחרון לפני הקליעה לסל. למה? אלה שסידרו לעצמם מעמד של כבוד בין פרופ' רות גביזון ז"ל לבין פרופ' מנחם מאוטנר יבל"א, ולא הפסיקו להדגיש שהם לא נמנים עם המחנה הלאומי. אלו שטענו שזה לא דיון מחנאי, אלא דמוקרטי מהיסוד. שעוד בבחירות האחרונות פרגנו לסמוטריץ', שתוכניתו "חוק וצדק" - "מרעננת". שהלינו על הירידה באמון הציבור במערכת המשפט. כל זאת, עד שהתברר שאוסף המילים צריך לעמוד במבחן המציאות והמעשים. או אז, ברגע אחד, זנחו את המסורת רבת השנים והחלו מגמגמים: "כן, אבל", "צריך פשרה", "זו לא הדרך". והנה, הם אוטוטו מתמקמים בין טיעוני ה"הונגריזציה" לבין "כפייה וסחיטה באיומים".

מה קרה לאותם אנשי "מרכז" רודפי צדק ותיקון מערכת המשפט? מה קרה ב־24 השעות שבין ההכרזה של השר לוין לעיתונים לבין התבטאויותיהם באולפנים? הרי זו הפעם הראשונה זה כ־20 שנה שבה איש ציבור, שר משפטים, סוף־סוף מציע תוכנית ממשית לשינוי, להחזרת האיזון בין הרשויות. זה הזמן להסתייג? זה הזמן לחפש בציציות סיבות להתנגדות? האין זו העת ההיסטורית להתעלות מעל למחנות הפוליטיים ולהשמיע קול ברור בעד השינוי?

נכון שהכתובת היתה על הקיר. הם הרי לא נמנעו מתמיכה בממשלה היוצאת למרות היעדר שינוי בנושא. הם לא ביקרו את הפליק־פלאק שעשה סער עם כניסתו למשרד המשפטים. הם גם לא חשו בוז למהלכי קודמו בתפקיד, ניסנקורן. וגם לא התחלחלו כשראש מפלגתו דאז, בני גנץ, הצהיר שמטרתו היא להכפיף את המערכת הנבחרת למערכת המשפט. גם בפרשת השימוש הבלתי חוקי ברוגלות, הם זעקו עד רמה מסוימת. ועל עינוי עדים ומעשים בלתי חוקיים במשפט נתניהו, הם יזעמו, כל עוד המשפט לא יופסק. בכל זאת, יש מחנה ויש צד.

האכזבה הכי גדולה היא לגלות שמתגנדרי העליונות המוסרית מתכווצים ונמהלים במחנה השמאל, עוד לפני שהחל הליך החקיקה, כאמור, בכנסת. במקום שכל חפצי איזון הרשויות, חוששי האקטיביזם השיפוטי העל־חוקי ומתנגדי האכיפה הבררנית יחגגו את הרגע שבו השינוי, שלכאורה הטיפו לו שנים רבות, יוצא לדרך - הם נמנעים מלתמוך במהלך, רק כי הוא הוזנק מהמסלול של המתחרים. לא ברור מה גרוע יותר: לגלות שהבינאריות הפוליטית האפילה גם על הנושא החשוב הזה, או להבין שבסופו של דבר, אין צדיק בשמאל.