שר בורח מבשורה אמנותית

ביולי 2017 הועלתה בלינקולן סנטר בניו יורק ההצגה "אישה בורחת מבשורה", על פי ספרו של דויד גרוסמן. אל המשלחת שיצאה לניו יורק התלוותה השרה מירי רגב, אז שרת התרבות. הציפייה היתה שבחוץ ימתינו למציגים מפגיני תנועת BDS. המשטרה נערכה בכוחות מתוגברים, והתקשורת הישראלית והיהודית התכוננה לסקר אירוע רב־תהודה. בפועל המפגינים לא הגיעו, ההצגה נערכה ללא הפרעות, וגם קבלת הפנים שאחריה.

אבל דווקא בקבלת הפנים נתגלו חריקות. השרה רגב, אז בעיצומו של מאבק פוליטי ביוצרים וביצירותיהם ועם החלטה עקרונית להשפיע על התכנים שבהם תומך המשרד, עלתה לבמה. היא בירכה את הנוכחים באנגלית והתגאתה ביצירה הישראלית, זאת שבה התהדרה בחו"ל אבל ביוצריה עלבה פעם אחר פעם בישראל.

אחריה עלה לבמה דויד גרוסמן וניצל את הבמה לומר לרגב את מה שיוצרים רבים חשו באותה עת, אבל לא היו להם האפשרות והמעמד של הסופר המוערך. "את תובעת נאמנות מאנשי התרבות, וזאת טעות", טען גרוסמן. "אמנים מתעקשים על דרך אחרת להסתכל על המציאות, דרך סדקים והיסוסים וסימני שאלה. זה המקום שלנו, עלינו להיות שם. זה טוב למדינה, זה טוב לחיי האזרחים הישראלים... אנחנו יכולים להיות נאמנים בדרך העמוקה ביותר לסיפור הגדול, הסיפור הגדול באמת, של ישראל, שהוא בעיניי אחד הסיפורים הגדולים בהיסטוריה. וזה התפקיד שלך, מירי רגב, להבטיח זאת. זה הדבר החשוב ביותר שהופקד בידייך, ובשביל זה אנחנו זקוקים לנאמנות שלך".

המילים היפות של גרוסמן לא עזרו. רגב המשיכה להילחם ביוצרים, בקרנות, לקבוע קריטריונים חדשים לתמיכה ולבלבל בין תרבות להסברה. כן, יש הבדל בין תרבות והסברה לתרבות ובידור. התפקיד של התרבות הישראלית הוא לא לסייע לישראל להיראות טוב יותר בעולם ולא לנקות את הכתמים שיוצרים פוליטיקאים ומדיניות. התפקיד שלה הוא לספר סיפורים שיאתגרו את הממסד והקהל. אמנים לא אמורים לפאר שלטון או להאדיר מנהיגים. בזמן שפוליטיקאים מדברים נון־סטופ, ויש להם במה וקול וביטוי וכוח, אמנות חייבת להיות מתוחכמת וטובה ומעניינת כדי לתת להם פייט ראוי. לא בטוח שיש לה סיכוי לנצח את הפשטנות הפוליטית. אבל זאת הדרך היחידה שבה היא לא תפסיד בנוקאאוט.

האתגר הוא לגרום לקהל לחשוב רגע, לשאול את עצמו שאלות; לשקף לו את מה שהוא לא מוכן ולא יכול לראות לבד או שביום־יום הוא מדחיק. הרגע שבו קהל פוגש יצירה הוא רגע שבו מפגן שלם של רגשות פורץ החוצה, אצל כל אחד זה רגש אחר, וזה מה שכל כך יפה באמנות ובתרבות.

וזה לא קשור לעמדה פוליטית, יגידו "האמנים שמאלנים". סביר להניח שזה נכון, אבל זה רק מפני שערכים של אמנות ותרבות הם כמעט תמיד ערכים הומניים, וחופש הוא ערך מקודש ביצירה. כשאתה שמרן - חופש יכול לאיים, להפחיד. ולכן שמרנות ואמנות מתקשות ללכת יחד. יכולה בהחלט להתקיים אמנות נהדרת עם מסרים ימניים. קחו את "מנאייכ" של רועי עידן, מהיוצרים הטובים בארץ, שעשה סדרה מופלאה שמפרקת את הלב. בסיפא שלה טמונה ביקורת נוקבת על המשטרה והפרקליטות, וגם מסר על חקירות רה"מ נתניהו. זה סותר לחלוטין את תפיסת עולמי הפוליטית, אבל כשהסיטואציות והסיפור והמשחק מרגשים וחזקים זה לא משנה.

תנו לי עוד מאה "מנאייכ" על המסך במקום עשרות פאנלים של פוליטיקאים רדודים צווחים משנה צפויה. ככה בדיוק אני רוצה להתווכח עם העולם והחיים. שר התרבות החדש, מיקי זוהר, רק נכנס לתפקידו וכבר הודיע שישלול תקציבים מיצירות "אנטי־ישראליות שיקדמו את הנרטיב של אויבינו". זה היה כל כך צפוי שזוהר ירצה להפוך את משרד התרבות למשרד התעמולה, שזה כמעט משעמם. שמישהו יסביר לזוהר שאף אחד לא יבוא לראות יצירה שהיא תעמולה נטו, כי הרבה יותר פשוט להדליק את הטלוויזיה ולצפות בו מתראיין; ושמירי רגב כבר עשתה את זה קודם - ואין דבר נמוך יותר באמנות מלהיות חקיין.