"יש שופטים בירושלים": למה התכוון בגין

אם בשמאל היו מכירים את החלטת בג"ץ, לא היו מקפידים לצטט את בגין • הוא התייחס להחלטה שקובעת כי מותר לישראל לתפוס אדמות פלשתיניות ולפעול בהן בהתאם לצורך הביטחוני

מנחם בגין, צילום: רוברט ליפגר, באדיבות מרכז מורשת מנחם בגין

רבים מהמתנגדים לרפורמה שהציע שר המשפטים, מצטטים מדברי ראש הממשלה הימני הראשון, מנחם בגין ז"ל. אך ראוי לבחון את עיקר האמירה בפסק הדין שהוביל את בגין לקבוע: "יש שופטים בירושלים!".

נקבע אז כי סוגיות הנוגעות לחוקיות ההתיישבות ראויות להיבחן בזירה המדינית ובשיח הציבורי. מאז אותה פסיקה התהפך הגלגל, ואותן הסוגיות בדיוק נמצאות פעם אחר פעם על שולחן בית המשפט העליון. אלה שיושבים בו ב־30 השנה האחרונות מתעלמים מקביעתו של לנדוי, ולוקחים לעצמם את זכות ההכרעה בסוגיות שמקומן להיות מוכרעות בכנסת או בממשלה.

"אדוני היושב־ראש, לעם היהודי יש זכות מלאה להתנחל בארץ ישראל. זכות זו קוימה ותקוים... בימים אלה החליט ביהמ"ש העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, בהרכב מורחב של חמישה שופטים, לאמור שההתנחלות האזרחית היא חלק של מערכת הביטחון של ישראל. זהו פסק דין עקרוני, תקדימי. (...) ואם מישהו יאמר לי אי־פעם שההתנחלות היהודית בארץ ישראל היא בלתי חוקית, יהיה אשר יהיה האומר, כך אשיב לו: 'יש שופטים בישראל'". אלה הם דבריו של רה"מ מנחם בגין במליאת הכנסת, בעקבות החלטת בג"ץ הקובעת כי "הוראות המשפט הבינלאומי הרלוונטיות, שמכוחן נטען כי ההתיישבות אינה חוקית, לא נמנות עם החלק בתחום משפט זה המחייב את כל העמים (המכונה "משפט מנהגי"), אלא הן חלק מן המשפט ההסכמי בין המדינות.

"לאור כך, נקבע כי סוגיות הנוגעות לעצם חוקיותה של ההתיישבות הישראלית הן עניין מדיני, שראוי שיתברר בשיח בזירה זו, ועל כן אינו שפיט". זאת, בהכרעת ההרכב בראשות השופט משה לנדוי, לאחר שבתחילת 1979 הגישו תושבי הכפרים הסמוכים לבית אל ולרועי שבבקעת הירדן - היישוב הנוסף שהוקם בסמוך לאותו מועד - עתירות נגד תפיסת אדמותיהם. טענותיהם קבלו על עצם חוקיותה של ההתיישבות הישראלית באזור יהודה ושומרון, וכן סביב חוקיות הפגיעה באדמותיהם של העותרים, בהתאם לעקרונות המשפט הבינ"ל. פסק הדין ניתן בחודש מארס באותה השנה.

אם בשמאל היו מכירים את החלטת בג"ץ מאז, ואת היותה הטריגר לקביעתו של בגין, לא היו מקפידים לצטט אותו. גם משפטנים אחרים שמנופפים בדבריו נתלים רק בחלק מהציטוט, ולא בעיקרה של ההחלטה, שקובעת כי מותר לישראל לתפוס אדמות פלשתיניות ולפעול בהן בהתאם לצורך הביטחוני. ההחלטה קובעת את הגבולות שבין מערכת המשפט לכנסת ולממשלה. מצד אחד - שאלת תפיסת האדמות, מהצד השני - אמירה ברורה כי השיח על מפעל ההתיישבות צריך להתקיים בקרב נבחרי הציבור וקובעי המדיניות. בכנסת מכהנים נציגי הציבור שקיבלו מנדט לייצג אותו, בממשלה חברים שרים שקיבלו את אמון הכנסת, גם הם נבחרים ונתונים לביקורת ציבורית.

לפי עיקרון הפרדת הרשויות, הכנסת היא הרשות המחוקקת, כי לשליחי הציבור האלה ניתן הכוח לקבוע חוקים בהתאם לעולם הערכים הציבורי. הרשות המבצעת היא הממשלה, ועליה לממש את החלטות הכנסת ולקבל החלטות לטובת המדינה. ביהמ"ש הוא הרשות השופטת, ועליו האחריות לוודא כי הממשלה ואחרים פועלים בהתאם לחוקי הכנסת. ב־30 השנה האחרונות לקחו לעצמם שופטי העליון את הסמכות להכריע בסוגיות מדיניות, ואת הסמכות לפסול חוקים שעברו בהליך הצבעה דמוקרטי וחוקי.

פסקת ההתגברות נועדה להשאיר את ההכרעה בניסוח החוק ו/או ברוח החוק לח"כים שנבחרו לשם כך. ביטול "עילת הסבירות" נועד להוציא מביהמ"ש תפיסה סובייקטיבית של מה סביר ומה לא בעיני השופטים בלבד, ולהשאיר באולם המשפט ניתוח אובייקטיבי של מעשה מול לשון החוק. הכנסת והעם יחליטו מה סביר ומה לא. יש שופטים בישראל, ומקומם חשוב, אך לא פחות חשובה היא יכולת ההכרעה של המחוקק ושל הממשלה.

הרפורמה של לוין נועדה להשיב את הסדר הזה, סדר שנוהגים לצטט עתה מתנגדי הרפורמה, וראוי שילמדו על מה קבע בגין: יש שופטים בירושלים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר