קרעי, קרע מעלינו את התקשורת הישנה

עוד לפני קום המדינה אמצעי התקשורת בישראל היו כלי שליטה. היישוב העברי והמדינה הצעירה היו כגוף אורגני, הממשלה היתה המוח, מפעלים סיפקו אנרגיה ומשאבים, חקלאים סיפקו מזון, נמלים - חומרי גלם, כבישים ככלי דם והצבא כמערכת חיסונית. מטרת הגוף היתה ההגשמה הציונית. כל מי שלא התיישר עם המטרה נחשב גוף זר, ומערכות המדינה תקפו אותו.

הרוויזיוניסטים, הערבים או העצמאים - במדינה בתחילת דרכה האזרחים היו תאים, מכונות ביולוגיות שמטרתן לעבוד ולהגשים את החזון המדיני. תחת בן־גוריון, כמו בכל משטר סוציאליסטי, הפרט היה חסר משמעות - גרת איפה שמשרד השיכון אמר לך, עבדת איפה שההסתדרות והכרטיס האדום אפשרו לך, אכלת מה שהקיבוצים והמפעלים סיפקו לך תחת משטר הצנע, למדת איפה שמשרד החינוך שלח אותך, וחידשת כוחות בבית הבראה שמזכיר סניף מפא"י מצא.

תחת המשטר הסוציאליסטי של מפא"י, לתקשורת היה תפקיד אחד בלבד: העברת הפקודות מהממשלה לעם. תפקיד התקשורת לא היה חלילה לקשר בין בני אדם, או גרוע מכך - לאפשר להם להשתתף בשיח דמוקרטי רב־כיווני, אלא אך ורק לשרת את השלטון. הרדיו (קול ישראל וגל"צ) הוקם כדי לשדר הוראות, קווי הטלפון נפרסו כדי שפקידים יוכלו להעביר הוראות (האזרח הפרטי נאלץ להמתין שבע שנים לקו טלפון), ותקשורת בין־אישית היתה למותרות. מחזות, סרטים, עיתונים, רדיו וטלוויזיה צונזרו בכבדות. אפשר לספר את סיפורה של מדינת ישראל דרך מלחמותיה עם שכנותיה, כפי שמערכת החינוך עושה עד היום, אך קיים גם סיפור אחר, זה הרואה באזרח כתא ובמדינה כגוף, ומערכת התקשורת בגוף היא חד־כיוונית, מהמוח לתאים, וחלילה אם שתי הבהונות ידברו ביניהן כי הן עוד עלולות להצביע לבגין.

תקשורת במדינה דיקטטורית וסוציאליסטית היא תקשורת חד־כיוונית; תקשורת במדינה דמוקרטית וחופשית היא רב־כיוונית. המפתח להבנת התקשורת בישראל מתחיל בשאלה: איזו מדינה אנחנו רוצים להיות, אלא אם כן, אנחנו רוצים להמשיך את מורשת מפא"י. תפקיד שר התקשורת הוא לאפשר לאזרחים לתקשר ביעילות, ולא להיות שר תעמולה של השלטון.

מדינת ישראל היא היחידה בעולם המערבי שאין בה רדיו אזרחי. יש רק רדיו ממשלתי (כאן) ורדיו צבאי (גל"צ). תחנות הרדיו האזוריות קטנות (במכוון) מכדי להשפיע על השיח. חייזר שינחת כאן ויפעיל את הרדיו יחשוב שאנחנו ברוסיה הפוטיניסטית או בצפון קוריאה. משימתו הראשונה של שר התקשורת החדש צריכה להיות פתיחת שוק הרדיו לתחרות חופשית - כל אדם יוכל לקנות תדר במכרז ולשדר. רדיו חופשי הוא מחשבה מבעיתה עבור מורשת מפא"י, אבל אחרי 74 שנות עצמאות, אני חושב שהמדינה שלנו חזקה מספיק כדי לשחרר את הרדיו.

משימתו השנייה של שר התקשורת צריכה להיות סגירת תאגיד השידור. למרות הכוונות הטובות של מתכנני השידור הציבורי, המוצר נכשל בלהביא "תקשורת בלתי תלויה", החדשות שלו משמימות ונטולות רייטינג, אמינות או ערך עיתונאי, למעט אספקת ג'ובים למקורבים ותקציבים לחברות הפקה נבחרות. התכנים האמנותיים אכן בסטנדרט הפקה גבוה, אך אלה לרוב הפקות קנויות, שהיו מצליחות בשידור מסחרי. השידור הציבורי מדיר את מרבית האוכלוסיות בישראל, נכשל כספק חדשות, והבידור שלו הוא שמאלה מטרוצקי. אפשר לסגור ולהמשיך הלאה.

המשימה השלישית היא להפסיק להתערב בשידור המסחרי, כלומר "מועצת הכבלים והלוויין" ו"הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו". בשום מדינה מתוקנת לא יושבים פקידים ומחליטים כמה חדשות לשדר, כמה ערוצים יהיו, מה נחשב ריאליטי ומה דרמה. אם יש יותר מדי פרסומות או זבל או תעמולה, העם יכול להצביע בשלט. אנחנו לא צריכים פוליטרוקים.

הגיע הזמן שמשרד התקשורת יפסיק לראות בנו תאים, ויתחיל לראות בנו בני אדם.