אחרי החגים: הגרסה האמריקנית

אווירה של דחיינות ושל המתנה עד "אחרי החגים" השתלטה על וושינגטון. לחופשה המסורתית של חג המולד, שעמדה השנה בסימנה של סופה שכמותה לא חוותה ארה"ב זה שנים, נוספו גם זהירות מתבקשת נוכח חילופי השלטון בישראל וטרדות מבית בתחומי החברה והכלכלה. שהרי עם כל הכבוד לישראל, את האזרח האמריקני מעניינים יותר מחירי הנפט ושיעורי האינפלציה, ועל פיהם הוא עתיד לתת את קולו בבחירות הבאות לנשיאות.

אבל השקט שמשדרת וושינגטון הוא שקט מתעתע, ויש להניח כי כבר בקרוב נשוב ונמצא עצמנו מול ממשל אמריקני שבראשו אמנם עומד נשיא המתואר כמנומנם וכמנותק מן המציאות, אבל שיש בו מספיק כוחות וגורמים יצריים ומלאי אנרגיה העשויים לדחוף אותו לגלות פעלתנות יתר, ובוודאי לאחר שקיבל רוח גבית בבחירות האמצע לקונגרס בחודש שעבר.

סוגיית הגרעין האיראני היא כמובן הסוגיה הראשונה בחשיבותה בעבור ממשל ביידן, והוא מבקש להסירה מעל סדר יומו בדרך של השגת הסכם עם משטר האייתוללות, בטרם זו תעיב ואף תכתים את תקופת נשיאותו שעברה עד כה בלא הסתבכויות מיותרות, למעט הנסיגה האומללה מאפגניסטן שכבר נשתכחה מלב כל.

בשיחות סגורות התבטא הנשיא ביידן כאילו ההסכם עם איראן "מת". מדובר בפליטת פה התואמת את התנהלותו הגולמנית והמגושמת של הנשיא האמריקני. אבל פליטות פה שכאלו המודלפות עד מהרה לתקשורת, מתבררות לא פעם כמהלך מכוון שמאחוריו מטרה נסתרת - ולענייננו, להרדים את ערנותם של אלו המתנגדים להסכם, ובהם ישראל, כדי שלא יכשילו את השגתו. עובדה היא שהמודיעין הישראלי מעריך כי ממשל ביידן יבקש לקדם הסכם גרעין עם איראן, תוך ניצול מצוקתו של משטר האייתוללות, בשל המצב הכלכלי המחמיר באיראן ונוכח מחאת החיג'אב שאותה המשטר בטהרן אינו מצליח לדכא.

נוסף על כך, ישנה "הסוגיה הפלשתינית". רמז לצפוי אפשר למצוא בפעלתנות היתר שמגלה השגריר האמריקני בישראל, תומאס ניידס, החורגת לא פעם מכללי הפרוטוקול המקובלים. אפשר שניידס מתקנא בסם לואיס, השגריר האמריקני לישראל בימי בגין ושמיר, שנודע בכינוי "הנציב העליון" משום שלא נמנע מלהתערב בפוליטיקה הישראלית, תוך ניצול מעמדו כחוליה מקשרת כמעט יחידה בין הבית הלבן לממשלת ישראל.

אלא שהסוגיה הפלשתינית כבר אינה מעניינת איש. העולם הערבי זנח אותה זה מכבר, ועל כך תעיד התייצבותו לאחר הבחירות לימין נתניהו, באופן המעורר חשד כי הערבים העדיפו מלכתחילה את מנהיג הליכוד על פני מתחריו, משום שהוא נתפס על ידיהם כמנהיג חזק ובעל קבלות, בעיקר בשאלה האיראנית.

למותר לציין שהסוגיות המעסיקות את דעת הקהל הישראלית, ובהן זכויות הלהט"ב או מערכת המשפט, אינן מובנות כלל לשותפינו הערבים ורחוקות מלעניין אותם. אבל גם ברחוב הפלשתיני אין ציפייה ליוזמת שלום מחודשת. הפלשתינים עייפים וחלשים, ועובדה היא שפיגועי הטרור ביו"ש, מטרידים וקטלניים ככל שיהיו, אינם סוחפים אחריהם את הציבור הפלשתיני, המגלה ברובו אדישות ואף אפתיה, ואינו להוט כנראה לצאת באינתיפאדה מחודשת.

האמריקנים חיים כידוע במציאות משלהם, שאינה מתקשרת עם המציאות שבשטח. יש בקרבם המאמינים עדיין, כפי שנהוג היה להאמין בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת, שפתרון השאלה הפלשתינית הוא המפתח לכלל בעיותיו של המזרח התיכון. אלא שניסיון העבר מלמד שהפרחת ציפיות בלתי ריאליות לפתרון בימינו, שסופן להתנפץ אל קרקע המציאות, דוחפת תמיד להסלמה ולהתלקחות, ומרחיקה כל סיכוי להסדר תחת לקדמו.

יש לנהוג בכבוד בממשל ביידן העומד בראש בעלת הברית החשובה שיש לישראל, וודאי שאין צורך להרגיזו שלא לצורך בהצהרות ובמעשים נעדרי משמעות בשטח. אבל אין פירוש הדבר שיש לקבל כל תביעה ותכתיב שלו. מה שראוי לעשות הוא לכבדו ולסייע לו לכבוש את יצרו.