בכמה טורים קודמים כאן על במה זו, לעגתי - ולא בלי מידה נאה של הנאה - להיסטריה המעושה של תקשורת המיינסטרים, ושל המיעוט הקולני שאותו היא מייצגת סטטיסטית בציבור, מפני הממשלה הנרקמת (לכאורה).
חלק ניכר מהלעג הופנה כלפי הצווחים נגד הכפייה הדתית והחוק ההלכתי, שאוטוטו ממש עוד רגע יתרחשו בכל רחבי המדינה - אבל בעיקר בכל רחבי מוחם הקודח. קיבלתי על כך באופן אישי שלל מחמאות, שזה נחמד. קיבלתי גם קללות נהדרות, שזה עוד יותר נחמד. אבל הפניות הכועסות שהגיעו ללא אף קללה לרפואה - אלו כבר הדאיגו ודרשו התייחסות רצינית.
הטענה העיקרית מצד הכועסים הלא־היסטריים בתמצות: אנחנו, הם אומרים, לא באמת מודאגים מכפייה ומסיפורי סבתא על שטיפת מוח. הדאגה היא מכך שאנו עיקר ציבור משלמי המסים ומשרתי המילואים בישראל, ועדיין נאלצים להיכנע לעקרונות של ציבור שאולי לומד תורה כל היום (אולי), אבל בהחלט נמצא אחרינו ברשימה הקודמת, וזה כבר מכעיס.
ניתן לפטור זאת בתשובה הפשוטה והמרתיחה שמצביעי הימין קיבלו במצב ההפוך רק לפני רגע, במונחים פוליטיים, כשישבו באופוזיציה: למה? כי ככה. כי זה חוקי וכי כך עובדת הדמוקרטיה, ואם לא נראה לכם - אתם מוזמנים לנסות להקים ממשלה משלכם.
אבל זו תהיה תשובה רעה, וגם חסרת אחריות. אם ניתן היה למען אותה רק לקהל השוליים הבלפוריסטי, מה טוב. אבל כאמור, לא מדובר בהם - מדובר בקהל שפעם היהדות היתה קרובה לליבו, או לפחות שהרגיש קשור אליה, ואט־אט, בעזרת עבודת נמלים של שלל ארגוני שנאה ליברליים, מתקרב להפוך גם הוא לעוין אותה מכל וכל.
אלא שזה המקום להודות ביושר: גם חלקים נרחבים מהציבור הדתי בישראל עבדו קשה כדי לדחוק את הציבור הנ"ל אל פינת העוינות, גם בלי קשר למכונים במימון אירופי. הצעות חוק נישתיות וביזאריות, והתעלמות מוחלטת ופושעת מהצרכים הבסיסיים של הציבור החילוני בישראל (תחב"צ בשבת, למשל), הן אלו שדוחקות את אריה - ההייטקיסט־מילואימניק הגנרי שהמצאתי - לסלוד מ"בס"ד" קטן במייל מהמורה של הילד, הרבה פחות מחגיגות ריקות וצבעוניות של חג המולד. הן - ולא עוד מאמר סאטירי ולא מודע מאת מי מחברי עמותת הפורום החילוני בישראל.
הציבור היהודי החילוני־ציוני והדתי־ציוני בישראל הוא עדיין רוב. אך הסקטור החרדי גדל בהתמדה, ועם כל הרצון הטוב של הימין בישראל - מימון הסקטור הזה הופך לגיבנת משותפת גדולה יותר ויותר. להם ולחילונים. לא צריך להיות מדען טילים כדי לדעת שאם נניח את הנושא המדיני והמשפטי בצד לרגע, אין הרבה הבדלים בין רבים ממצביעי הליכוד לאלו של לפיד וגנץ. בעולם מושלם היו יכולים להקים ביחד ממשלה אחראית שתחבק את הציבור החרדי, אך גם תכריח ותתגמל אותו להשתלב בשוק המקומי והיצרני, בעוד נציגיו זועקים כרגיל באופוזיציה קריאות על אפליה ואזכורים לשואה. זה ייתכן, זה אפשרי, וכשעניינים שוליים וזניחים כמו הטרור הפלשתיני הרצחני ומערכת המשפט ייפתרו - אולי זה גם יקרה. נקווה שזה לא יקרה רק כשממש לא תישאר שום ברירה. זה קרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו