כן, לתקן - לפני שיהיה מאוחר מדי

גורמים בעלי שם ועלומי שם התחילו קמפיין געוואלד בשבועיים האחרונים נגד הרפורמות המשפטיות שאותן מתכננת הממשלה הנבחרת. "נשיאת העליון מתחילה להסיר את הכפפות", זעקו הכותרות, "חיות נערכת למלחמה". אליהן הצטרף אבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין, שהכריז כי "תוכניות הממשלה ישנו את המשטר בישראל, צריך לצאת לרחובות".

דבריו של חימי כללו גם קריאה לשופטים למרוד בשלטון ולא לשתף פעולה עם הניסיון של הממשלה לשנות את שיטת ה"סניוריטי". הקמפיין השני שהופיע לאחרונה טוען כי הממשלה החדשה חייבת לקיים "שיח" עם בית המשפט העליון בכל הקשור לרפורמות. ניסיון מעניין, אבל האם מישהו זוכר אירוע שבו השופטים ניהלו עם הכנסת "שיח" לפני שהם רמסו את סמכויותיה?

ומעל כל זה עולה הצורך בתיקון. תיקון עמוק, יסודי, רציני, שיציל את מערכת המשפט מעצמה ויציל את הדמוקרטיה, שבאמת בסכנה. בעיתון ובאתר "ישראל היום" התקיים השבוע דיון מרתק, שיצא מכותלי האקדמיה והמשפט אל העם. הדיון התבסס על מחקר דרמטי של שני חוקרים מהאוניברסיטה העברית, פרופ' יהונתן גבעתי ועו"ד אהרן גרבר, שקבע כי חלה ירידה של כ־30 אחוז באמון הציבור בבית המשפט מאז המהפכה החוקתית של אהרן ברק ב־1992. הירידה מבהילה, ומניתוח הנתונים עולה כי רובה קרתה לפני שהמציאו את הרשתות החברתיות.

בירידת האמון הזו אי אפשר להאשים את האשמים הרגילים: לא התבטאות על D9 של ח"כ זה או אחר, לא פייסבוק או טוויטר, ואפילו לא משפט נתניהו. כל אלה מהווים מכה קלה בכנף, כשהמכה הגדולה היא אהרן ברק וממשיכיו. אמון הציבור בבית המשפט התרסק בגלל המהפכה החוקתית של ברק. הוא היוזם והמבצע, הוא האב הקדמון, והוא שאחראי להרס המערכת. מערכת המשפט מכלה את עצמה תוך קניבליזם שנובע מהתנשאות, ניתוק וחשיבות יתר.

הציבור לא מטומטם, הציבור מבין. הוא מבין שכשהכל שפיט אז כלום לא שפיט, מבין שעילת הסבירות היא עניין סובייקטיבי של השקפות עולם, והוא מבין שהשופטים לא מחליטים לפי חקיקה אלא לפי קריטריונים לא ברורים. ואז האמון ננגס וננגס. הגענו למצב שבו ניתן לחזות את תוצאות פסק הדין לפי הרכב השופטים שבו, ואף גרוע מכך - מגזרים שלמים שכלל לא עותרים לבית המשפט העליון כי הם יודעים מראש מה תהיה התוצאה או שסיכוייהם קלושים, ולא בצדק.

מערכת משפט בלי אמון הציבור היא חלולה והופכת את הדמוקרטיה לנכה. גם בכירי המערכת מודים כי היעדר אמון עלול לפגוע בתפקודו של ביהמ"ש כי הוא עלול להשפיע על רמת הציות לפסקי דין. וזה נכון, ללא אמון ציבורי הדרך לאנרכיה קצרה ביותר. באקלים הנוכחי, כשראש הממשלה היוצא לפיד קורא לאי־ציות, זו אופציה מדאיגה בהחלט. חייבים לעצור את האנרכיה.

המדהים הוא שאמון הציבור התרסק ואף אחד מבכירי המערכת לא התעורר והזעיק, לא ניסה לרפא, רק חיפשו את מי להאשים. והאשמים? הם אף פעם לא הם, אלא הפוליטיקאים או הטוקבקיסטים. שום בדק בית, שום בחינה עצמית, שום חשבון נפש.

ולכן חייבים לתקן. לא להרוס, לא לשבור - לתקן. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לבית משפט חזק, אבל לא יכולה להכיל בית משפט כל יכול. מול זעקות קץ הדמוקרטיה, מול האיומים במלחמת אזרחים או בהתפטרות שופטים, חייבים להמשיך בדרך התיקון. לתקן את השיטה שבה ממנים שופטים, לשנות את שיטת הסניוריטי בבית המשפט העליון, לדרוש הרכב מיוחד ורוב מיוחד של שופטים לביטול חוקים, לחוקק פסקת התגברות ברוב רגיל או של 61, לתקן את מעמדו הכמעט מיתי של היועמ"ש, לבטל את לשכת עורכי הדין ועוד. מערכת המשפט שלנו יקרה וחשובה מדי לדמוקרטיה מכדי שנפקיר אותה לסחריר שאליו הכניסה את עצמה. ולכן, נתקן.