המבחן האחרון של נתניהו

לפני כמה שבועות גיחכתי מעל במה נוכח ההיסטריה המלאכותית של עדר צווחני המפסידים בבחירות, שמעתה ייקראו כאן "כת רוקעי הרגליים" מטעמי נוחות. צחקתי על הצ'יזבטים על נשים חילוניות ומפוחדות מאנשי הלכה שיכסו את ראשן בכוח, על סיפורי אימה על מחנות לחינוך מחדש ועל מות הדמוקרטיה (כן, אותה דמוקרטיה שכבר הספיקה למות עוד כשבגין עלה לשלטון כמובן) ועוד ועוד.

רבים טענו שהגזמתי בהדבקת תווית ההיסטריה לאותה כת. לרגעים כמעט שהסכמתי איתם. אלא כעת, כשמסתמן שתקום בסופו של דבר ממשלת ימין דמוקרטית שנבחרה על ידי הרוב, אפשר להכריז: לא הגזמתי. כנראה לא הגזמתי מספיק.

מי שיקרא ויעבור על המאמרים, הפוסטים והציוצים יבין את מה שרוב הציבור בישראל כבר הבין: חלקים נכבדים מקרב כת רוקעי הרגליים עוברים כעת מטמורפוזה מהירה מפעילים פוליטיים נורמליים - מי יותר ומי פחות - לטיפוסים שאולי כדאי לחבק, להגיד שיהיה בסדר, להציע שינגבו את הקצף מהפה ושישתו קצת מים כדי להירגע.

אודה - אני נהנה פה ושם מהמחזה המרהיב של שלל הטיפוסים שמרכיבים את הכת ומציטוטיהם ברשתות. שלל אנשי "ישראל הראשונה", ממיליונרים של פנסיות תקציביות, דרך אנשי אקדמיה בינוניים ומדושני קביעות ועד סטודנטים עם ידע היסטורי של מאוורר תקרה ועוד. לצפות באותם טיפוסים כשהם עוברים ממצב "אזהרה מפני מות הדמוקרטיה" למצב טנטרומי של "מלחמה למען החזרתה", בליווי קריאות לעלות על הבסטיליה ולהילחם במיליציות שקיימות בדמיונם - זה אכן מחזה משובב נפש.

אין כמעט איש ימין אחד בישראל שאינו מגלגל עיניים בעייפות אל מול אותן צווחות וממשיך בשגרת יומו. הבעיה היא שאותם רוקעי רגליים יודעים שכל גיהוק שלהם, ולו המביך ביותר (והמבחר עצום), יפתח מהדורות ויתקבל כעובדה. בשבוע אחד עיתון "כלכליסט", שרון דרוקר, אתר "וויינט" ונוספים דילגו מראש על מצג השווא של "דאגה" לדמוקרטיה, ופשוט עברו לדווח על קיצה כעובדה מוגמרת עם דיונים פנימיים שאינם בעניין השאלה אם, אלא מתי יפרוץ פה מרי אזרחי מדמם שיחלץ אותנו מהתיאוקרטיה הדתית שאוטוטו (שוב) קמה בתוך ראשיהם.

וזו כבר בעיה. בניגוד גמור לרוב מצביעיו ולמרבית האזרחים בישראל, רעש שמאלני תקשורתי ולבן הוא אחד מהגורמים שהכי מטרידים את בנימין נתניהו. הם בעיקר ישתעשעו, אך נתניהו - ולא בפעם הראשונה - עלול להתקפל. לחץ תקשורתי וביקורת בפרופיל גבוה כמעט תמיד קיפלו אותו. ההסתדרות, מערכת המשפט והפקידות היו משהו שהקפיד להיזהר מהן כמו מאש ודאג תמיד ברגע האמת למסמס כל מהלך, ולו הקטן ביותר, שיגביל אותן מחשש לכותרות על "הדיקטטור המסוכן" שיחריב פה הכל.

כעת מגיע המבחן האחרון, וככל הנראה החשוב ביותר אי־פעם של נתניהו: האם הוא יקשיב לבוחריו או לדרוקר? רק הזמן יגיד. נתניהו עשוי להפתיע, ובפעם הראשונה אי־פעם לצנן את הגחלים הלוחשות והפקידותיות שמפוררות את הדמוקרטיה הישראלית. אבל רק להפתיע.