טריק ישן: "להשאיר מחוץ למשחק הפוליטי"

פאניקה מוסרית רחבת היקף התפשטה בימים האחרונים כלפי הממשלה שטרם הוקמה. מהדורות החדשות דיווחו על לא פחות מאשר "מלחמת עולמות" בין הממשלה היוצאת לזו הנכנסת. גנץ, איזנקוט ולפיד התחרו בהתבטאויות מסלימות: גנץ הביע חשש לקיומו של "צבא העם" וציפה מהרמטכ"ל ומהמפקדים ש"לא ירכינו ראש בפני מערכת לחצים פוליטית"; איזנקוט הזהיר ש"אם נתניהו יפגע באינטרס הלאומי, צריך להוציא מיליון איש לרחובות"; ולפיד קרא לראשי רשויות לא לשתף פעולה עם האחראי ליחידה לתכנים חיצוניים במערכת החינוך. גם נשיאת העליון לא נשארה חייבת. "נעמוד איתן מול הרעמים והברקים", הודיעה על רקע הדיווחים על רפורמות אפשריות.

מהם אותם רעמים וברקים, רעשי הרקע או הסערה החולפת? מיהם אותם חשוכים שאסור לשתף פעולה עם מדיניותם? ומי עלול לפגוע באינטרס הלאומי שמפניו צריך להגן עלינו ובפני מי אסור להתכופף? נציגי העם. נבחרי הציבור. האמירה האמיתית שמסתתרת מאחורי הטענה "תשאירו את הצבא/החינוך/המשפט/ וכו' - מחוץ לפוליטיקה", אם כן, היא ביטוי לאי־הבנה בסיסית של מהות הדמוקרטיה, או גרוע מכך, ניסיון מודע למנוע את מימוש הבחירה הדמוקרטית במדיניות.

זה לא נולד היום. כבר בסמוך למהפך 77', ערב הקמת ממשלת בגין, הוחלט למשל להקים ועדה לתקצוב ולתכנון במועצה להשכלה גבוהה, כדי שתמנע התערבות פוליטיקאים בתקצוב מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. גם הקריאה לרמטכ"לים להגן עלינו מפני גחמות הדרג הפוליטי עלתה בעבר, כשהימין חזר לשלטון.

ב־2009 כתבה הפובליציסטית יעל פז־מלמד: "עוד לא היה לנו עבר כזה, שבו מפלגות ימין הכניסו לכנסת תומכים נלהבים של הרב כהנא ועוזרים פרלמנטריים כמו איתמר בן גביר. עוד לא היה לנו מצב שבו מפלגה כמו ישראל ביתנו היתה דומיננטית בקביעת מדיניות הביטחון של ישראל... המשמעות היא שהאחריות של הרמטכ"ל גבי אשכנזי... תהיה גדולה יותר מבעבר... אפשר לסמוך עליו ועל קציניו שלא יכניסו את ישראל להרפתקה צבאית בהתאם לגחמות של מפלגה כזו או אחרת".

אל תתבלבלו. לא כל התערבות מקבלת את מילת התואר "מסוכנת". תלוי מי מתערב. תלוי מי השר. ובכלל, יש התערבות "מקצועית" ויש התערבות פוליטית. מדיניות כשלעצמה היא שקופה; היא נצבעת ב"פוליטית" רק כשמדובר במדיניות ימנית.

כששרה אחת מבטלת בגרויות חיצוניות בתנ"ך ובהיסטוריה - זו החלטה מקצועית. כששר אחר יבקש להגביר את שעות הלימוד בנושאים הללו - זה יהיה פוליטי. כשאיש מערכת הביטחון מנסה למנוע תקיפה צבאית באיראן, בניגוד להחלטת הדרג המדיני, באמצעות הדלפת העניין לממשל האמריקני - זה לא פוליטי ולא מסכן את האינטרס הלאומי. רק קריאות לא להשתתף, למשל בפינוי יישובים, זה בבחינת פוליטיזציה מסוכנת של הצבא. ומה באשר להתערבות בית המשפט במדיניות? כשהוא מונע מן הממשלה, שלוש פעמים ברציפות, את היכולת לחוקק מדיניות הגירה בסיסית, האם זו לא התנהגות שכל הווייתה פוליטית "על מלא"?

נראה, אפוא, שבדיוק כמו דמוקרטיה מהותית ודמוקרטיה פרוצדורלית, יש גם פוליטיזציה פרוצדורלית ופוליטיזציה מהותית. בעוד הימין נחבט בכל פעם שנדמה שהוא עוסק בפוליטיזציה פרוצדורלית - קרי ניסיון התערבות של גורמים פוליטיים במבנה שמסומן כ"לא פוליטי" או "מחוץ למשחק הפוליטי", השמאל נהנה מפוליטיזציה מהותית. גורמי "המקצוע" הפועלים מטעמו ומממשים את מדיניותו, עושים זאת מתוך המנגנונים שבהגדרה נמצאים בקטגוריה "הלא־פוליטית".

המשחק הישן הזה כבר כל כך בוטה ושחוק, שלא מובן איך צד אחד ממשיך לייצר את ההיסטריה המדומה שלו, ואיך מנגד הימין ממשיך להתנצל. כל מהות החלפת השלטון והקמת ממשלה היא מימוש מדיניות. וככל שזו עוסקת בחלוקת תקציבים על פי סדרי עדיפויות ערכיים, הרי היא פוליטית. תתמודדו.