אפליה מתעדפת: לזכור מי נושא בנטל

40 שנה מחלקת מדינת ישראל מלגת סיוע ללימודים אקדמיים לבני השכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות.

40 שנה מוענק במדינה ניקוד מסוים על שירות בצה"ל או על שירות לאומי. כן, בדרך למלגה המדינה מתעדפת את מי שמילא את חובתו ונתן לה שנים יקרות מחייו, על פני מי שלא. לאחרונה הורה משרד המשפטים למועצה להשכלה גבוהה לשנות את הקריטריונים ולצמצם או לבטל את הניקוד הזה. העדפת המשרתים, טוענים במשרד, פוגעת בעקרון השוויון. אם הקריטריון אכן יבוטל, כ־10,000 סטודנטים ימצאו את עצמם ללא מלגה כלל, או זכאים למלגה חלקית בלבד.

הפרוסות שיישארו מהעוגה, יחולקו בנדיבות גדולה יותר למי שלא שירתו. שרת החינוך, אגב, נאבקת כדי לבטל את רוע הגזירה. ברקע קיימת גם מלגת "ממדים ללימודים", אך זו מחולקת רק ללוחמים ולבני אוכלוסיות ייחודיות. מה עם יתר החיילים? ומה עם המשרתים בשירות הלאומי?

נכון, חשוב לחלק את המימון של המדינה לכל חסרי היכולת, בלי הבדל מגזר, דת, מין וגזע. ראוי שלכמה שיותר אזרחים תהיה האפשרות לרכוש השכלה ולפתוח אופקים רחבים לתעסוקה ולהשתכרות הוגנת. אבל בואו נדבר רגע על עוד היבט של שוויון.

בואו נביט על שני בחורים בני 18, שאין ידם משגת לממן וללמוד לימודים גבוהים. האחד יכול להתחיל את מרוץ חייו בגיל 18, חופשי מכל מחויבות, לצאת לעבוד ולחסוך כסף או לצבור ניסיון, ואפילו לקבל מלגה ולהתחיל את לימודיו. הבחור השני, נקרא לו "הנושא בנטל", יהיה עסוק בשלוש השנים הקרובות בנתינה. הוא לא יעמוד ברשות עצמו. אולי יהיה קרבי ויסכן את חייו למען כולנו, אולי יהיה תומך לחימה או יעבוד במטבח צבאי. בשורה התחתונה, הוא יתייצב על קו הזינוק של החיים רק בגיל 21. אז מי הוא בעל היתרון? מישהו רואה פה שוויון?

אבל זה הטיעון הקל. השאלה המהותית יותר היא על מדינת ישראל. לאן היא הולכת, מהם ערכיה ומה היא משדרת לאזרחיה. האם המדינה מבקשת לעודד את האזרחים למלא את חובתם החוקית, ומראה שהיא סופרת את מי שמקבל אחריות, מגן על המדינה ותורם למען הכלל? או שהיא מתייחסת למשרתי השירות הצבאי או הלאומי בדיוק כמו שהיא מתייחסת למי שמדלג בקלילות מעל החובה הזאת? האם זה נקרא שוויון? סוד גלוי הוא שהשירות הצבאי והלאומי אינו רק חובה מוסרית של האזרחים למדינתם. השירות מביא עימו ערך של ערבות הדדית, של היכרות עם העם ושל חיבור למדינה. ישראל צריכה להחליט אם היא מדברת עם השמיניסטים שלה על שירות רציני ויוצאת באינסוף תוכניות בפריפריה שייעודן הוא גיוס משמעותי, משום שהשירות לא רק מסייע למדינה אלא גם גורם לאזרח הצעיר להיקשר למדינת ישראל בעבותות של אכפתיות - או שהיא אומרת לו בעצם, אני לא סופרת את מה שאתה מקדיש לי.

היא צריכה לבחור אם היא עוקבת, מעודד ואפילו מזייפת נתונים כדי להכריח את גרף החיילים החרדים המתגייסים לעלות, אם היא מדרבנת את הציבור הערבי לצאת לשרת בשירות לאומי מתוך מחשבה שיהיו כאן עוד אלפי אזרחים מעורבים שרואים את עצמם חלק מהמדינה - או אם היא בה בעת קורצת ואומרת, בעצם עזבו, אל תשרתו, זה לא באמת משנה. בשיח על הגדלת הקצבאות לאברכים החרדים נטען שוב ושוב שהכסף מדבר. שאם רוצים לעודד אוכלוסייה לעשות משהו, למשל לעבוד, היקף המלגה יכול להעלות או להוריד. אם מדינת ישראל רוצה לעודד גיוס ושירות, היא צריכה לדאוג לזכויות המשרתים, וכן, להעדיף אותם על פני אלה שאינם משרתים.

עקרון השוויון הוא עיקרון חשוב, אבל הוא לא הערך הבלעדי שעליו עומדת מדינת ישראל המרובדת, השסועה, הזקוקה לערבות הדדית, וכן, גם לצבא.

מפליא שאת כל זה הבינו מי שקבעו את הקריטריונים למלגה כבר לפני 40 שנה, אבל לא מבינים הפקידים המתקדמים של היום.