פעם נשאל אורי אורבך ז"ל למה בטקסים ממלכתיים נתניהו נוהג לחבוש דווקא כיפת בד חרדית. "אה", אמר אורי ועקץ בגאונות טיפוסית: "זה כי הכיפה הסרוגה גם ככה תמיד בכיס שלו".
מי שהסתובב בימים האחרונים ברשתות החברתיות, בפרט אצל החלק הניצי במצביעי הליכוד, מי שהאזין לפרשנים נאמני נתניהו בערוצים השונים ומי שעבר על תדרוכי מפלגת השלטון הנכנסת - מבין שבימי פיגועים כואבים אלו יש אויב חדש לימין בישראל. אויב נכלולי, ציני ואכזר, שבא לכלותו מעל פני האדמה בדרך להכחדת הישות הציונית. או יותר גרוע - להעלות את יאיר לפיד שוב לשלטון. האויב - נכון לדקות אלו - הוא בצלאל סמוטריץ', כמובן.
בתחילה הוא היה סתם "נודניק", שמסרב לחתום כאן ועכשיו על כל מסמך שמוגש לו על ידי נתניהו. משום מה הוא דורש לעבור על האותיות הקטנות והמעצבנות כדי שתקום סוף־סוף ממשלת ימין על מלא, החצוף. כשהימים עברו והתברר שסמוטריץ' לא מתרשם יותר מדי מהדרישה לבהילות ומההתחמקות מדרישותיו, הוא כבר הפך ל"מגלומן", והרמיזות המחויכות הפכו ללא מחויכות כלל וכלל. מי הוא בכלל שידרוש את תיק הביטחון/האוצר? אז מה אם ליברמן קיבל את האוצר עם פחות מנדטים בזמנו - זה היה שונה לגמרי, ואל תשאלו למה.
כאשר גם על סגנון הדיבור הזה פסח סמוטריץ' בקלילות, ועוד שקל בקול לקפוץ לשבוע לביקור בארה"ב, עשן החל לצאת מאוזני חלק ממצביעי נתניהו, וסמוטריץ' כבר קודם אחר כבוד לדרגת צורר ישראל. כשגם זה לא עזר, הוא כבר הושווה בקול לזה שאין להזכיר את שמו - נפתלי בנט, רחמנא לצלן. פה כבר החלו להסמיק ממבוכה גם תומכי ליכוד אחרים: להשוות בין בנט, סמל האופורטוניזם הישראלי לדורותיו, לבין היחיד שנשאר נאמן לערכיו? טוב, זה לא קצת מוגזם? שאלו. מובן שלא.
ההוריקן הרגשי המלווה בטנטרום רעשני שעובר הפלג הניצי בליכוד, מחפה על אי־הרצון בהכרה כואבת במציאות: ימי המפד"ל הסרוגה והנאמנה העיוורת, זו שנאלצה שוב ושוב במשך שנים להסתפק בפירורים, רק כדי לצפות במפלגות שמאל מתחלפות בוחרות איזה תפקיד שהן רוצות - ובכן, הימים האלו תמו. נתניהו נתקל לראשונה בציבור אידיאולוגי גדול, שיודע שהבטחותיו הלא חתומות אינן שוות כלום. ציבור שיודע שדיבורי "תחתמו ונדבר בהמשך" של נתניהו, הם שם קוד ל"זה לא יקרה, אבל להבטיח לא עולה כסף".
התמיכה (השקטה יחסית) בקרב רבים ממצביעי הליכוד בהתמהמהות סמוטריץ', שמצידו גם לא חושש לצאת לסבב בחירות נוסף בידיעה שרק יתחזק, מגלמת את הפחד הכי גדול של נתניהו בשנים האחרונות: דרישה קולנית מרוב הציבור בישראל - כולל בליכוד - שימשול. שיקיים את שהבטיח רק לפני שבועיים. שיגיד את זה בקול. שיפנים שבימי פיגועים, שלטון פקידים ושופטים מסוכן והקצנה מסוכנת של השמאל בישראל - בימים כאלו הציפיות גבוהות יותר, והאשראי קטן. אה, וצווחות הפעילים? הן לא עוזרות, רק מביכות.
אגב, נכון לכתיבת שורות אלו, גם בן גביר החל להערים קשיים בשולחן המו"מ. אבל אין מה להיות מופתעים, תמיד ידענו שבן גביר הוא שמאלני בתחפושת. ט.ל.ח
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו