כנס החירום שכונס השבוע בכנסת תחת הכותרת "קץ הדמוקרטיה", הזכיר לי את הכינוי העתיק שבו כונו בעבר חסידי צ'רנוביל בפולין: "קצניקים". כלומר: אנשי הקץ. זאת, על שום מנהגם להוסיף לנוסח הקדיש את המילה "קץ" (במקום "ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו" - "ויצמח פורקניה ויקרב קץ משיחיה", במשמעות קץ הגלות). צמד האותיות האומלל הזה פרנס שנים ארוכות של מחלוקת מבעבעת בין חסידים, וכמעט חרם על חסידי טאלנה וצ'רנוביל. אפילו עגנון נדרש למחלוקת הזו ב"אורח נטה ללון": "ועושין מריבה על ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, ויש מהם מוסיפים ויקרב קץ משיחיה. ריבונו של עולם, שלח לנו את המשיח ובלבד שניפטר מזה".
הקצניקים של היום הם מהלכי האימים, לפני הבחירות ועוד יותר לאחריהן, על הצפוי לדמוקרטיה - ובעיקר למערכת המשפט - מצד הקואליציה המתהווה. רוב דבריהם - הבל שנועד להפחיד. הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בידיים טובות, ובימים אלה נעשים מאמצים כבירים להציל אותה מהאיום עליה ועל קיומה באמצעות מתן כוח־על לביהמ"ש העליון. אבל זוהי דעתי, וזכותו של כל אחד לחשוב אחרת - ובלבד שהדיון יתקיים באוזניים פתוחות, ולא מתוך טמטום גמור.
עמדת מתנגדי פסקת ההתגברות, כפי שהיא מוצגת בידי הקצניקים, נשמעת הגיונית ואפילו משכנעת: בהיעדר חוקה, יש להגביל את יכולת ההכרעה של הנבחרים באמצעות כוח־על מעין־חוקתי, שימנע מהם לקבל החלטות גרועות או מסוכנות ויהווה גורם מאזן. והנה, הם אומרים, באים מחסלי הדמוקרטיה מהימין, ובשל סיבותיהם מנסים לפגוע במערכת הטובה והחכמה הזו. אני מתנגד לקביעה הזו, מפני שבישראל אין חוקה משום שלא נמצאה ההסכמה הלאומית לחיקוק חוקה, וההסכמה הלאומית לקיומו של ביהמ"ש העליון צומצמה לכדי קיומו כפותר סכסוכים ומאסדר, ולא כפוסק־על חוקתי.
אבל נניח שיימצאו אחרים שמאמינים שהסמכות רחבה יותר ודואגים לקדושתו של ביהמ"ש העליון - גם הם עושים שקר בכך שהם מעמידים כך את הוויכוח, ולא כוללים בתוכו את המנוע העיקרי של המחלוקת: כתב ההאשמה החריף של הימין לדורותיו כלפי ביהמ"ש העליון. מאז באה לעולם גישת האקטיביזם של הנשיא ברק, הולך הימין (הרוב) ומאבד את אמונו בביהמ"ש העליון, מפני שהוא רואה בו ובחלק מחבריו, בצדק, מאחז ליברלי־שמאלני שמעוניין לשמר עמדות ליברליות במרחב הישראלי, וכביכול להגן עליו מפני שלטון הימין הדתי והשמרני. זהו, בפשטות, כתב ההאשמה. הוא מסתמך על הצהרות ברורות ועל התנהגות ברורה, ולתפיסת הרוב - הוא סכנה לדמוקרטיה.
אבל כשהדיון על פסקת ההתגברות מתקיים, העניין הבסיסי הזה לא נשמע כמעט. מה שנשמע הן ההאשמות המתועבות בדבר האינטרס של נתניהו להיחלץ ממשפט, ההאשמות בדבר הרצון בהפיכה שלטונית ובהחרמת העולם הישן, ועוד הבלים. רק לא העניין הפעוט הזה, שהוא ליבת הוויכוח, ואגב - לא הומצא על ידי דודי אמסלם ולא נהגה על ידי שמחה רוטמן. כמעט כל מתנגדי האקטיביזם הצביעו על המבנה המסוכן הזה עוד לפני שהקונפליקט הנוכחי נולד. אתם תמשיכו לא לשמוע עליו, מפני שהוא שומט את הקרקע מתחת לעמדת ה"קץ" הצעקנית, אבל חשוב להזכיר שהוא, ורק הוא - כל העניין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו