נתניהו לא למד דבר מטראומת בנט

במאמרה "האופוזיציה שבתוך הקואליציה - הכנה מראש", הפנתה לימור סמימיאן־דרש אצבע מאשימה אל הציונות הדתית. היא טענה שהמפלגה, ואולי המגזר כולו, מתעקשת על הישגים מגזריים על פני טובת המדינה, קראה לח"כי המפלגה ליישר קו עם נתניהו, ולא הרפתה עד שהאשימה את מפלגת הציונות הדתית גם בהתנהלות לא מספיק קונפורמיסטית במשא ומתן הקואליציוני.

ובכן, תזכורת: נפתלי בנט, בשבתו כשר החינוך, דווקא היה זה שקידם את לימודי המתמטיקה לכלל התלמידים, וכשנציגי המגזר ששלח אותו לכנסת ביקשו סיוע במימון החינוך הדתי העל־תיכוני היקר - הוא השיב את פניהם ריקם, משום שהוא שר החינוך של כולם. כשבצלאל סמוטריץ' היה שר התחבורה, גם מתנגדיו הפוליטיים חילקו לו ציון מעולה, משום שהוא קידם פיתוח כבישים ופתרון בעיות תחבורה בכל הארץ. ובמקביל הובילו השרים מדיניות שמתאימה לאידיאולוגיה שלהם, כפי שמצופה מכל נבחר ציבור שמגיע לעמדת עשייה.

אז בואו נדבר דוגרי. הרתיעה מפני אנשי מפלגת הציונות הדתית לא נובעת מהחשש שהם יתמקדו בעשייה מגזרית, אלא מהפחד שהם יישמו את המדיניות שלשמה נבחרו - העניין הקטן הזה שמבטיחים לאזרחים לפני הבחירות, והם מניחים בתמורה את הפתק של המפלגה הספציפית במעטפה, ומייחלים שהנבחרים יקיימו את התחייבויותיהם. יותר מחצי מיליון אנשים הטילו את הפתק של מפלגת הציונות הדתית בקלפי, בתקווה שההבטחות למשילות, לביטחון אישי ולפיתוח ההתיישבות יתגשמו. הדרישה להתקפל עכשיו ולעמוד דום מאחורי נתניהו בלי לפצות פה היא דרישה לא הוגנת, ובעיקר לא דמוקרטית. 14 מנדטים אמרו את דברם, ואסור להשתיק אותם.

ועכשיו, למו"מ: ב־2020, קצת לפני הבחירות השלישיות בסבב, עמד בנימין נתניהו על בימת כנס עיתון "בשבע", ואמר: "באתי הנה להגיד את האמת... הציבור הדתי־לאומי, יש לו לב ענק ואמונה ענקית, אבל לא תמיד מבין בפוליטיקה". כלומר, זה ציבור שאפשר להלהיב אותו ולגייס אותו, הוא ילך אחריך, אבל ברגע האמת תוכל לצפצף עליו כי אין לו תבונה פוליטית. לפני מערכת הבחירות הנוכחית חזר נתניהו על שתי אמרות: הראשונה - שהוא רוצה להקים ממשלת ימין מלא־מלא, ושהוא ישתף את כל מפלגות הגוש שקפאו איתו יחד במשך שנה וחצי על ספסלי האופוזיציה; והשנייה - שהוא תמיד רצה להקים ממשלות ימניות, רק שבשנת 2013 ברית האחים לפיד־בנט מנעה ממנו לעשות זאת.

הבעיה היא שהעובדות מספרות אחרת: בשנת 2013, כשלנתניהו היה רוב ימני, הוא פנה קודם כל לציפי לבני ואחר כך לשלי יחימוביץ', ובכלל לא התכוון לפנות לבנט. נתניהו נאלץ לעשות זאת רק משום שבנט כרת ברית עם לפיד. נכון, מאז ביצע בנט אי־אלו פניות אידיאולוגיות, אבל באותה תקופה הוא היה נציג אותנטי של הציבור הציוני־דתי. נתניהו התכוון לייבש אותו אז, פחות או יותר כפי שהוא נוהג כיום בסמוטריץ'. היום הפך נתניהו את ש"ס לשותפתו הבכירה, אף שהיא אינה המפלגה הגדולה בגוש. הוא נותן לדרעי, אדם שעמדותיו הכלכליות הפוכות משלו, את האוצר, ושוב מותיר את הציונות הדתית אחרונה. נתניהו כנראה מאמין שהלב הטוב של הציונות הדתית יסלח וישכח.

ובכן, הגיע הזמן שהציונות הדתית תוכיח לראש הממשלה המיועד שהיא דווקא כן מבינה דבר או שניים בפוליטיקה; שהיא יודעת שהמנדטים שלה הכרחיים לקיומה של ממשלת ימין יציבה, גם אם בהמשך היא תהפוך לממשלה רחבה יותר. סמימיאן־דרש הכריזה שיש להשיל דפוסים ישנים כדי לכונן ממשלה בת־קיימא. ובכן, מי שצריך להשיל את הדפוס הוא דווקא נתניהו. הגיע הזמן שהוא ילמד ממערכת היחסים שלו עם נפתלי בנט, ויבין שאנשים מפנימים וזוכרים את חוסר האמון; שיכבד את הפרטנרים שהולכים איתו דרך ארוכה, ייתן להם את מקומם הראוי, לא יחשוש מההצלחה שלהם ויראה בהם שותפים. אחרת, שלא יתפלא מדוע הוא נשאר ראש של מפלגה גדולה ומכובד - אבל לבד.