האֵם המשוררת

המשוררת חוה פנחס־כהן נפטרה בשבת האחרונה בגיל 67 לאחר מחלה קשה וארוכה.

חוה היא בעיניי "אֵם" של בעל, בנות, שירים, מפעלי ספרות ושותפים לדרך. "התכונות האימהיות", אם עדיין מותר להשתמש בביטוי החיוני הזה, הן שקיימו והפיצו את כוחה הפנימי על פי תפיסתה. כפי שאני התרשמתי, היא "אם כל חי", לא רק לגבי מה שממש נולד מתוכה אלא במובן זה שכל מה שהיה חשוב בעיניה עורר אצלה את רגשי האימהות. עיקרון זה הוביל אותה לתחושה כמעט קבועה של דאגה, רצון לחנך ולהשפיע, ובעת הצורך אף להקשות. היא היתה קנאית למה שהזדהתה איתו, אך החמירה בעיקר עם עצמה בדרישות ערכיות ויצירתיות.

יסוד עולמה הוא כמובן שירתה המעולה. החיים האישיים של כל בני ביתה עברו במנהרת יצירתה והופיעו על דפי הספרים וכתבי העת בעוצמה וברב־שיח מתמשך.

ספר השירים ("שירי אורפאה", הקיבוץ המאוחד), שראה אור לאחר פטירת בעלה יוסי, הוא בעיניי מהספרים החזקים ביותר של השירה העברית בת זמננו. עם זאת, שירתה כללה סימני אימהות ואחריות כלפי רבדים חוץ־משפחתיים כמעט באותה מידה. כך בנוגע למוצאה הבולגרי ולעיסוקה המרתק בארצות הבלקן ובמורשתן היהודית.

כך גם כשיסדה את כתב העת המהפכני והחיוני "דימוי", שעליו נלחמה כלביאה על גוריה, למען ביטוי הולם של התרבות היהודית המתחדשת.

אף בהקמה ובניהול של הפסטיבל הספרותי "כיסופים" לסופרים יהודים מהארץ ומחו"ל ראתה מעין עיסוק בקרוב משפחה שיש לדאוג לכל צרכיו. היא נאבקה על קיומו גם כאשר הרשויות וחלק מאנשי התרבות לא הבינו את חשיבות המהלך, ולא מיהרו לסייע בידה. במובנים אלה חוה היתה מעין מפעל תרבותי וספרותי כשלעצמה.

בעיניי, היא דוגמה לכך שיוצר חשוב חייב וראוי שיעסוק לא רק ביצירתו שלו, כי אם גם בשליחות הכוללת של תרבותו. במקרה של חוה מדובר בתרבותנו היהודית ובלשוננו העברית. היא היתה אחד התמרורים המרכזיים בפניית הדרך של השירה העברית למסלול פוסט־מודרני דווקא בהישארות בתוך מפת הכבישים היהודית. השילוב אצלה בין הרעיוני לאינטימי, בין הזהיר לארוטי, בין הפשוט למורכב, ובין המצלולי לכמעט סיפורי, הרכיב את הדרך המיוחדת לה, זאת הקרובה למורשת ובה בעת זאת המהפכת במילים, באיברים ובתחושות.

הכרתי את פעילותה של חוה, הספרותית והתרבותית, עשרות בשנים. איני זוכר אותה מעולם אדישה לגילוי אנושי או תרבותי כלשהו. כמעט תמיד חשה בצורך לנתח את מצבנו הרוחני והתרבותי כדי למצוא מה עליה ועלינו לעשות. לא מעט משוררים חבים לה את האפשרות שסיפקה להם להביא את עצמם לידי ביטוי ללא חשש פוליטי או מגזרי. היו גם כאלה שמשום המורכבות הזאת התקשו "לבלוע" את ייחודה. ההחמצה היתה בעיקר שלהם.

זכות היתה לי לעמוד בראש הוועדה שאך לאחרונה בחרה בחוה ככלת פרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית. בחרנו בה מתוך מאות מועמדים בזכות שירתה החשובה. לא יכולתי, כמובן, לדעת עד כמה יהפוך הדבר למשמעותי עוד יותר בתוך שבועות אחדים.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. אהבתיה.