גנץ ולפיד הם מנהיגים מרצים וכנועים

האם העסקה עם לבנון נכפתה על ישראל? אי אפשר להשיב בוודאות. לפנינו רק קצה קרחון ממה שהתרחש.

מה אנחנו כן יודעים: שמנהיג חיזבאללה חסן נסראללה איים על ישראל ושיגר כטב"מים לעבר אסדת כריש; שהוא הביע קוצר רוח וקצב זמן להסדר; שאחר כך, באוגוסט, דרש נשיא ארה"ב ביידן מלפיד לסכם בזריזות את המשא ומתן; ושרק ביום החתימה על העסקה החלה ישראל להפיק גז מאסדת כריש הסמוכה ללבנון.

לפיכך, מתוך הידוע לנו, האם יהיה מופרז להניח שביידן לחץ על ישראל להסכים למה ששר האנרגיה לשעבר, יובל שטייניץ, הגדיר "כניעה גמורה לדרישות חיזבאללה"?

השיקולים שהניעו את הצייתנות של לפיד וגנץ, אחרי כמה הצהרות גבורה חלולות לריצוי המצביעים בישראל, לא ידועים לנו במלואם. אבל התוצאה ברורה: ממשלת ארה"ב הראתה לאזור כולו שהיא יכולה לכופף את ידה של ההנהגה הישראלית הנוכחית בלי מאמץ רב.

אין צורך ללכת לקראת האינטרס הישראלי כדי להגיע להבנות עם ישראל - די בהבנות עם פטרוניתה ארה"ב. לא יכול להיות ספק שנוצרה פה הזמנה לעוד לחצים סחטניים בעניינים הנוגעים לאינטרסים חיוניים של ישראל.

לפיד הכריז בשבוע שעבר הכרזה מגוחכת, שישראל קיבלה הכרה מלבנון. אך האמת היא שההנהגה הנוכחית של ישראל חשפה אותנו לסחטנות נוספת, ולכן קירבה, ולא הרחיקה, סכנה של מלחמה.

גם ההקשר הציבורי של העסקה מעורר דאגה רבה. העולם כולו רואה שאפשר להכניע את מדינת ישראל, בלי לחשוש משני מוסדות חשובים של הדמוקרטיה המהוללת שלנו - הכנסת והעיתונות.

חדלות האישים של נציגינו בכנסת נחשפת ביכולת הממשלה לדלג מעליהם, בחסות פסיקה שערורייתית של בג"ץ שסותרת חוק יסוד. ממשלה נטולת הסמכה מהכנסת קיבלה היתר מבג"ץ לחמוק מהבאת העסקה לאישור. נציגי הציבור נרמסו, והכל ראו שהעיתונות הישראלית לא תזעיק את הציבור, ושאפשר "לסמוך" עליה שהיא תמכור את ההכנעה בתור הישג. למעט כמה יוצאים מן הכלל, העיתונות הישראלית הכפיפה את הדיווח ואת הפרשנות לתמיכתה בממשלה. לא כזה היה המצב בישראל עד לאחרונה.

מייסוד המדינה, ועוד לפני ייסודה, היא היתה נתונה ללחצים אדירים. אבל הלוחצים ידעו שההנהגה שהם דוחקים בה מחויבת בדין וחשבון לציבור נחוש שמקבל מידע אמין, ולא לעדר כבשים שהמוסד המייצג אותו נוטרל.

חשוב לזכור שהמדינה הוקמה לנוכח לחץ אמריקני רב עוצמה להימנע מהקמתה. שנים ארוכות היא חוותה בידוד מדיני בינלאומי, אי־הכרה בבירתה ירושלים, ניסיונות לקרוע ממנה את הנגב הדרומי ואמברגו נשק אפקטיבי ביותר.

היא לא היתה יותר חזקה מכפי שהיא כיום. להפך: אובייקטיבית, בארבעת העשורים הראשונים שלה היא היתה הרבה יותר חלשה.

אבל היא היתה עצמאית ברוחה. גם כשאילצו אותה לסגת מסיני ב־1957, למשל, הדבר נעשה רק באמצעות איומים כבדים של בריה"מ ושל ארה"ב. לא הספיק רמז, כמו עכשיו. גנץ ולפיד הם מנהיגים מרצים וכנועים - לא דומים לבן־גוריון ואשכול ששיחקו בחתול ועכבר עם הנשיא קנדי בשנות ה־60, וסירבו לסגת מפרויקט דימונה. הם גם לא עצמאים כמו רבין ובגין במו"מ עם סאדאת, או כמו רבין ופרס עד לשלב מאוחר במו"מ באוסלו.

אותם "כאילו־מפוקחים", המסבירים שעלינו לציית לשליטנו האמיתי, נשיא ארה"ב, לא יודעים היסטוריה קרובה מהעשורים האחרונים. לא תמיד היתה ברית בין ישראל לארה"ב.

הם גם לא מבינים מה טיב הריבונות של מדינה עצמאית. היא אינה כל־יכולה, אבל יש לה מידה של עצמאות, והיא חייבת להרחיב אותה כדי להגן על האינטרסים החיוניים שלה. לפיד וגנץ הוכיחו שהם לא כשירים למשימה הזאת.