ארץ קשוחה מאוד

בימים אלה סיימתי לצפות בסדרה התיעודית המצוינת "ארץ פראית מאוד", המספרת את סיפורם של הגורו אושו וחסידיו בארה"ב של שנות ה־80.

לאחר שנמלט מהודו פנה אושו לארה"ב, קנה חווה מוזנחת באורגון והקים שם קומונה, שהלכה והשתלטה על העיירה הסמוכה. לאחר מאבק של שנים נסגרה החווה, אושו גורש להודו ובכך הקיץ הקץ על הפרשה.

עורכי הדין של אושו טענו כל הזמן שחיסול החווה על ידי הממשל נעשה תוך הפרות רבות ובוטות של עיקרי החוקה האמריקנית: חופש הדת, הזכות להתאגד, הזכות לבחור ולהיבחר, וכן הלאה.

מבלי להכריע בוויכוח, אי אפשר שלא לראות איך אמריקה השתעלה והוציאה מתוכה את אושו ומאמיניו, משל היו זבוב שחדר לגרונה. מהרגע שהממשל הפדרלי זיהה את הסכנה הגלומה בקומונה המשגשגת, כל מעייניו היו נתונים לחיסולה המיידי והסופי, וזוטות כגון חוק וחוקה נדחקו למקום השני.

עם כל הסימפטיה לאושו ולמאמיניו, ולאחר שהבנתי שהממשל הפדרלי אכן התעלם בצורה מרהיבה מעקרונות החוקה האמריקנית, לא נותר לי אלא להכריז שהרעים צדקו. צדקו כשהתעלמו מהחוקה, צדקו כשפירקו בכוח את הקומונה והוכיחו שוב כלל נכון וכואב: מדינה דמוקרטית המושתתת על עקרונות המוסר הנוצרי־אוניברסלי לא מסוגלת להגן על קיומה מבלי לעבור על אותם העקרונות. זה פשוט לא הולך יחד.

הקומונה של אושו היתה רדיקלית, כוחנית, והכללים  שהטיפה להם היו המפלצת מתחת למיטתה של אמריקה הלבנה. אושו היה איום על "our way of living" הכל־אמריקני, ולכן גברה המלחמה ברעיונותיו המסוכנים על שמירת עקרונות החוקה האמריקנית, מכיוון שלפני כתיבת חוקה לאמריקה, מוטב שתהא קיימת איזושהי אמריקה שבה החוקה תוכל לחיות.

הטור הזה נכתב בפריז, שבה אני מבלה חופשה משפחתית. העיר היא שיר הלל חי ונושם לעוצמתה של אירופה, לתרבות הנוצרית, להשכלה ולמדע של העת החדשה, אבל התחושה היא שאנחנו בזמן פציעות, שהאשליה מתפוגגת והולכת.

תהא העמדה הפוליטית אשר תהא, ההולך ברחובות העיר לא יכול שלא לראות את אלפי המהגרים שהתקבצו לכאן מכל מוקדי הצרות העולמיים, ונדרשת רק טיפת פרספקטיבה כדי להבין שמדובר בתהליך. לצד השינוי הדמוגרפי שבו אובדת הבכורה לנצרות האירופית, הולכת ואובדת לה גם אירופה עצמה, המוכרת, הבית. אני מעריך מאוד את המהגר הבודד שקם ועושה למען עצמו ולמען עתיד ילדיו. ללא טיפת ציניות אני מצדיע לו, אבל הוא ומוזיאון הלובר לא יוכלו לדור בכפיפה אחת. ההגירה לאירופה היא פלישה דתית ותרבותית, ואם דבר לא ישתנה - הכיבוש יושלם בעוד כמה שנים. מי שחושב כי אירופה מוסלמית תשמר את הקתדרלות שבנה לואי ה־14, טועה. מטבעה של דת שולטת, האסלאם בוודאי, למחות כל זכר לדתות שאותן כבשה. הברירה בין חורבן לבין הצלת היבשת היא הבחירה אם להיצמד או לנטוש את כללי המוסר האוניברסלי.

המאבק הזה לא פסח על ישראל. מי שחושב ש"נשים" הן קהילה עולמית ולה דגל אחד, או שלחלש יש לעזור בלי לברר עד כמה הוא קרוב אלינו, מביא על עצמו חורבן.

לאט־לאט, אולי לאט מדי, מתחילה אירופה לפקוח את עיניה ולבחור בימין. בקרוב אצלנו, בע"ה.