ללא צל"ש: הגיבורים שמונעים רצח נשים ולא מקבלים את ההכרה הראויה לכך

זהו סיפור, מורשת קרב, של נ', גיבור ישראל, סיפור שנותן תקווה ומלמד כפרה. חברת המופת כבר כאן, בינינו, אזרחי ישראל. עכשיו תורם של המנהיגים שלנו להצטרף, לעשות "תשליך" של הטעויות ולפעול בצורה אקטיבית לקידום ערכים של סולידריות, עזרה הדדית ואהבת אחים ואחיות.

על הסיפור שנביא כאן יש לחנך ילדים. הסיפור, מקרה שהיה באמת, מתחיל כמעט כמו סרט אקשן: נ', יוצא סיירת מובחרת, הציל חיים של אזרחית שהוכתה מכות רצח על ידי מחבל בלב אחת הערים הגדולות בישראל. הוא ישב בביתו ושמע צרחות וחבטות. כשיצא החוצה, ראה שעל המדרכה עומדים שני אנשים פנים אל פנים.

המחבל אחז בחוזקה בגרונה של האזרחית בשתי ידיו, הצמיד את ראשה לחומת הבטון, טלטל אותו שוב ושוב וחנק אותה תוך כדי שראשה נחבט בעוצמה בחומה. נ' לא איבד עשתונות והשתלט על המחבל. הוא בעט בו בברכיו, גופו התקפל. האישה הושיטה את ידה אל נ', שתפס בה ואמר לה: "אני פה בשבילך". המחבל לא הרפה מהאישה ואחז בה בשערותיה. הוא היה אתלט וחזק מאוד, לא היה לה כמעט סיכוי מולו. נ', חזק מאוד אף הוא, משך אותו לאחור וצעק לעברו: "אני שוטר!" המחבל נבהל ופתח מייד במנוסה מהמקום.

נ' אמנם אינו שוטר, אבל התנדב במשטרה במשך חמש שנים וידע מה עליו לעשות. כשראה את המחבל נמלט, החל במרדף אחריו במשך ארבעה רחובות של ריצה מהירה ומעקף של מכשולים ותוך כדי תנועה הזעיק את המשטרה בטלפון הנייד. המשטרה הצליחה לתפוס את המחבל ולהביאו למעצר בתחנה. זמן קצר לאחר מכן קיבל נ' את עיטור הרמטכ"ל על מעשה הגבורה.

גיבורה מקומית

כל זה, כאמור, סיפור אמיתי שקרה בלב עיר בישראל. אמיתי, למעט המשפט האחרון שהוא פרי דמיוני. מדוע? אולי בגלל כמה שמות תואר שיש לתקנם ואז לקרוא מחדש: במקום "גיבור ישראל", קיראו "שכנה". במקום "מחבל", קיראו "בן זוגה של הקורבן". במקום "יוצא סיירת מובחרת", קיראו "מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית". אם המנהיגים שלנו היו באמת מכירים בכך שרצח נשים במשפחה הוא טרור אזרחי, טרור לכל דבר, אז התוקף היה מוכר כ"מחבל" ונ' היתה מקבלת צל"ש ממדינת ישראל.

בעמותת "פורום מיכל סלה" פרסמנו ברשתות החברתיות פנייה להעניק לגיבורה האנונימית את צל"ש העמותה, לשבח את גבורתה, ביקשנו ממנה ליצור עימנו קשר. לשמחתנו היא יצרה קשר ושוחחנו. היא ביקשה שלא אפרסם את שמה האמיתי ושאכנה אותה בשם הבדוי "נעמי". התרגשתי לשוחח איתה, אמרתי לה שכל עם ישראל גאה בה. היא־היא ארץ ישראל היפה, היא חברת מופת, מודל לחיקוי, ועל הסיפור שלה יש לחנך ילדים וילדות. נעמי היא האזרח "השומרוני הטוב" שמתערב ומציל חיים.

בהתרגשות אמרתי לה: "אילו את היית השכנה של אחותי מיכל סלה ז"ל, היא היתה היום בחיים והבת שלה לא היתה יתומה. מיכל נאבקה על חייה, זעקה לעזרה ונרצחה באלימות קשה. שכניה חששו מלהתערב ומיכל התבוססה בדמה בסלון ביתה במשך 17 שעות".

שאלתי את נעמי מדוע אינה נחשפת בשמה ובפניה, מדוע אינה מתגאה במעשה הגבורה שיכול לשמש מודל לחיקוי ובכך להציל את המותקפת הבאה מגורלה.

מדוע שם בדוי? היא הסבירה שהיא חוששת מתגובות אלימות ונקמה מצד התוקף או מצד קרוביו. מסיבות דומות, שכיח שהקורבן של אלימות במשפחה מסרבת להגיש תלונה במשטרה והיא מעדיפה לשתוק. כי היא חוששת מנקמה שלו והיא רק רוצה לחיות. מסיבות דומות, שכיח שאנשים לא מתערבים כשהם שומעים צעקות אצל השכנים. הימים הנוראים הם בדיוק התקופה לערוך חשבון נפש ולדבר בדיוק על זה.

סולידריות היא ציונות

ערב יום כיפור, בשם כולנו אני רוצה לבקש סליחה מהגיבורה נעמי וסליחה מהקורבן. שתי נשים עוצמתיות ללא שם שנחשפו בעל כורחן לאלימות קשה, וכל מבוקשן הוא לחיות את חייהן בביטחון. כמו שהקורבן מפחדת וחוששת לחייה בביתה, גם הגיבורה שהצילה אותה מסתתרת ואף היא לבדה. בחברת מופת, היינו עוטפים את שתיהן, נותנים להן גיבוי מלא, תמיכה, הערכה ותחושת מוגנות.

ערב ראש השנה האחרון היה קטלני - יפית פוראין, בת 30, נרצחה בדקירות במיטתה ברחובות, כאשר בתה בת הארבע קוראת בבכי לעזרה מעבר לדלת. גם אחותי, מיכל סלה ז"ל, נרצחה בדיוק באותו היום, לפני שלוש שנים, וגם לה זה קרה בנוכחות בתה התינוקת. גם הרוצח של שירה איסקוב דקר אותה בערב ראש השנה בנוכחות בנם הפעוט. התינוקת גוני דרור ז"ל נרצחה בביתה בחג הפורים. קו מקשר מזעזע בין המקרים. מומחים מצביעים על כך שבחגים הגיליוטינה של האלימות בבית עובדת שעות נוספות. לכן בדיוק בתקופת החגים, על ממשלת ישראל לקדם מהלכים אופרטיביים, ובראשם הסברה מקיפה להעלאת המודעות, לחיזוק הסולידריות וערנות השכנים. אלימות בזוגיות מתקיימת בדפוסים קבועים, ולכן יחד אפשר להציל חיים.

אני קוראת לסולידריות חברתית. זו ציונות. זו חברת המופת שאימהותינו ואבותינו המייסדים חזו. אני קוראת לציבור למחוק את האדישות, לגלות ערנות, להתערב ולהציל חיים. יש קולות מצוקה מבית השכנים? חייגו 100. עדיף לטעות מאשר לנגב ליתומים את הדמעות. בדיוק כמו שחונכנו להיות ערניים למנוע פיגוע טרור, לזהות חפץ חשוד, כך יש לחנך לערנות ולהתערבות למניעת אלימות וטרור אזרחי בתוך הבית. יחד נציל חיים. תהיו נעמי.