יציבות - מספרים לדמותה

12 מנהיגים החליפה מפלגת העבודה מיום היווסדה. מנחם בגין ז"ל עמד בראש תנועת החרות, לימים הליכוד, ומלבדו כיהנו בתפקיד עוד שלושה אנשים. סה"כ ארבעה מנהיגים מול 12. האם ההשוואה הזו אומרת משהו? לדעתי, כן.

את ישראל השנייה ייצגו עד היום הליכוד, ש"ס והמפלגות החרדיות. הייצוג של ישראל הראשונה היה מגוון יותר, ובהחלט יותר יצירתי. אני מגיש לקורא רשימה של שמות מפלגות וסיעות, שכל אחת בתורה קראה תיגר על הליכוד. החזיקו חזק, מת-חי-לים:

גשר, דרך ארץ, הדרך השלישית, הימין החדש, הישראלים, המחנה הדמוקרטי, המחנה הממלכתי, המחנה הציוני, המערך, המרכז, העבודה, העצמאות, הרוח הציונית, התנועה, חוסן לישראל, יחד, ימינה, יש עתיד, ישראל אחת, ישראל דמוקרטית, כולנו, כחול לבן, מרצ, עם אחד, קדימה, שחר, שינוי, תלם, תקווה חדשה. זוהי רשימה חלקית, וגיבושה עלה לי בכאב ראש ממלכתי. מתנצל אם שכחתי משהו בדרך.

עכשיו מתחיל להתגנב לליבי חשש: אולי הייצוג של ישראל הראשונה סובל מחוסר יציבות? הבה נמשיך.

אתר הכנסת מציע נתונים מעניינים לגבי חברי הכנסת, אחד מהם הוא ימי הכהונה המצטברים של ח"כינו לדורותיהם. תמונת המצב נכונה להיום, ובמסגרתה בדקתי שש מפלגות, שלוש מימין ושלוש משמאל. להלן ממצאיי:

חבר כנסת מכחול לבן מכהן בממוצע 800 יום (הנתונים מעוגלים מטעמי נוחות), נתון צנוע אך מרענן. מגדיל לעשות הח"כ הגנרי ממפלגת העבודה, שמכהן נכון להיום 1,020 ימים, ועולה על שניהם הח"כ מיש עתיד, שמחזיק בוותק של 1,500 ימי כהונה בממוצע, מספר יפה לכל הדעות.

מפלגת הימין הצעירה ביותר מאלו שבדקתי היא ש"ס, שאצלה מכהנים חברי הכנסת 1,900 ימים - יותר מיש עתיד ופי שניים מכחול לבן. מקרי? אולי, אבל הנתון הבא אינו מקרי בכלל: ח"כ מהליכוד מכהן בממוצע 4,100 ימים. כלומר, אותו ח"כ צבר כמעט פי שלושה ניסיון מחברו מיש עתיד, ויותר מפי חמישה מח"כ של כחול לבן. מה לגבי דגל התורה־אגודת ישראל? אין חשש, הח"כ החרדי הממוצע מחזיק בשיא של 4,380 ימי כהונה.

כך נראית אי־יציבות: ללא רעיון וללא מנהיג. זהו אובדן הדרך, ואלו פניה של ההיסטריה הפוליטית שממנה השמאל לא מצליח להיפטר. בעוד חלק הארי של ישראל השנייה מחזיק בדעה מגובשת, נאמן לדרך, לערכים ולמנהיגות, השמאל מצוי במשחק כיסאות מוזיקליים שאינו נגמר. מנהיגיו לא מדברים על ערכים, ובמקום התמודדות רעיונית אנחנו נחשפים לסיסמאות סתמיות שחוברו על ידי פול התמנון. אותה היציבות, שהיא חוסנה של ישראל השנייה, מוציאה אותם מדעתם. כמו גלים נשברים אל הסלעים, ראש אחרי ראש, סיסמה נבובה ועוד אחת, מסרבים להפנים שאת הסלע הזה אי אפשר לשבור.

ההשלכות של חוסר היציבות הזה דרמטיות. ללא החיפוי הכבד מטעמה של התקשורת והגיוס הכללי של מערכת אכיפת החוק, לא היו יכולים מנהיגי השמאל להחזיק את הבלוף בחיים ולא היו מעלים בדעתם לשחק רולטה רוסית עם הדמוקרטיה הישראלית.