השריונים יצאו בחריקת שרשרת

בימים שלפני הגשת הרשימות לכנסת היינו עדים לתופעת טבע משונה - פוליטיקאים שהציבור והמערכת הפוליטית עזבו אותם, טענו שהם אלה שהחליטו לעזוב. הצהרות העזיבה מזכירות נער בן 15 שמתעקש לאחר פרידה שלא חברתו עזבה אותו, אלא הוא נפרד ממנה. לגבי רובם המוחלט, אין ויכוח שאם היו בוחרים להתמודד בבחירות, היו נוחלים תבוסה שהיתה משאירה אותם מחוץ לכנסת - כמו השר יועז הנדל וחבר הכנסת ניר אורבך, שהודיעו שניהם לפני ימים אחדים על פרישה מהחיים הפוליטיים.

המשותף לשניהם הוא ששניהם היו מוכנים, במידה כזו או אחרת, להתפשר על ערכיהם או על חלק מהם, עבור המושב הנכסף. ניר אורבך החזיק בכיסאו בימינה עד הרגע האחרון, והרהורי החרטה הגיעו רק כאשר היה נדמה שהכיסא הזה ייזרק לתהום הנשייה לאחר הבחירות, ואז פתאום החל לדבר נגד הממשלה שבה ישב בתקווה להיות משוריין בליכוד - מהלך שלא צלח. יועז הנדל, איש ימין ברמ״ח איבריו, היה מוכן לזנוח חלקים ממשנתו ולשבת בממשלה עם רע״מ, שחבריה ביקרו משפחות מחבלים בבתיהן, וכך מצא את עצמו מאכזב חלקים מתומכיו, שהראו לו את הדרך החוצה.

בניגוד אליהם, היו גם כאלה ששרדו את השנה המטלטלת הזו ושוריינו במפלגות שחסכו מהם את ההפרשה המאכזבת. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא עמיחי שיקלי, ששוריין בליכוד. בניגוד לחלק מהטענות, השריון לא בא רק כגמול על עמידתו האיתנה אלא בזכותה. נתניהו מניח, ולהערכתי צודק, שהמצביעים אוהבים אנשים כמו שיקלי שנשארים נאמנים לערכיהם, והשריון לא יסייע רק לח״כ, אלא גם למפלגה שבה הוא נמצא. כך גם שוריין מתן כהנא במחנה הממלכתי. גם הוא איש ימין, אך בניגוד להנדל, הוא לא ברח לאיחוד עם איילת שקד, שהתבטאה יום־יום תחת הממשלה שבה ישבו שניהם, כדי לשמור על כיסאו, אלא נותר נאמן לערכים שהאמין בהם, ובראשם לשינויים שהוביל במשרד הדתות ולנחיצות ממשלת האחדות. לכן, איזנקוט וגנץ האמינו ששריונו יסייע להם בקרב הבוחרים. 

לשחקנים מסוימים במערכת הפוליטית לא יהיה מנוס מלהבין שיש סיבה שלא שוריינו, והיא שהציבור לא סומך עליהם. איילת שקד, שלפי השמועות כבר החלה לפעול בקרב חברי הליכוד, תיאלץ להתעמת עם אי־שריונה, לא רק כי בני משפחתו של יו״ר המפלגה לא אוהבים אותה, אלא כי הציבור לא סומך עליה ולא יתגמל את הליכוד, אם לא יעניש אותו, על צירופה. מוטב שתבין זאת מהר ותחסוך לעצמה את הכאב והכסף ותפרוש.

משמאל, ראוי ששר הפנים עמר בר־לב, שהגיע למקום ספק־ריאלי בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה, ושלפי הדיווחים ערב הרשימות דרש שישריינו אותו במקום גבוה יותר, יירמז גם הוא. ראשת מפלגתו סירבה להקפיצו לא בגלל חוסר חיבה אישית, אלא כי היא הניחה שהתנהגותו הקיצונית לעיתים לא תתוגמל על ידי מצביעי המפלגה.

הלקח עבורנו, המצביעים, ברור: עלינו להמשיך ולהראות אילו התנהגויות נתגמל ואילו לא, וכך נאלץ את חברי הכנסת למלא את ייעודם, שהוא לעשות מה שאנחנו היינו רוצים.