העליון טעה בהתירו עינויים בפרשת דומא

אני לא יודע אם עמירם בן־אוליאל, שנאשם ברצח בני משפחת דוואבשה בדומא, אכן ביצע את המעשה המזוויע.

אני לא יודע ולא אוכל לדעת כבר לעולם.

למען האמת, איש מאיתנו לא יוכל עוד לדעת זאת, משום שהודאתו במעשה הוצאה ממנו באמצעות עינויים.

עינויים הם כורח ומשתמשים בו במקרה שנדרשים אליו, לצורך נטרול פצצות מתקתקות.

ההצדקה היחידה של שימוש ב"פרקטיקה הברברית האיומה הזאת" - כפי שניסח זאת אחד מהלוחמים הגדולים נגד עינויים בישראל, מנחם בגין - היא כחלק מהחובה שלנו להציל חיים בעתיד הקרוב.

אלא שלפרשת דומא אין קשר לכך.

איש לא טוען שבן־אוליאל החזיק במידע על תשתית טרור שמתארגנת לבצע רציחות נוספות, ואיש למעשה לא סבור שהוא עונה להגדרה אחרת של פצצה מתקתקת.

לכן מטרת השימוש בעינויים היתה חקירתית גרידא, לחשוף את העבר ולגלות מה קרה ומי פשע - וזה אסור בתכלית האיסור.

זה אסור מהטעם המוסרי הברור, אבל גם מטעמי שמירת ביטחון הציבור.

כידוע, העינויים מובילים את האדם להפליל את עצמו רק כדי להפסיקם. וכך, החף מפשע מודה במה שלא ביצע, והפושע האמיתי, שמהווה סכנה לציבור, נותר חופשי בחוץ. 

מטריד במיוחד הנימוק שמצא בית המשפט העליון להכשיר הודאה שנגבתה בעינויים: חלוף הזמן בין העינויים לבין הודאה אחת שלא נפסלה.

כפי שטען עו"ד אביגדור פלדמן, שייצג את בן־אוליאל בדיון, המחקרים מראים שאימת העינויים לא חולפת לאדם לא בחלוף 36 שעות (כמו פה) ולא בחלוף 36 שבועות. הגוף זוכר היטב, והנפש לעולם לא תשכח את תחושת השיתוק ואת חוסר האונים.

קביעת בית המשפט העליון שהשפעת העינויים פגה לאחר יממה וחצי מכשירה בפועל את השימוש בעינויים כאמצעי חקירה ומבטלת את ההלכות הקודמות שאסרו זאת, למשל בבג"ץ הוועד הציבורי נגד עינויים (בג"ץ פסל ב־1999 את השימוש בשיטות עינויים שונות וקבע כי על השב"כ לבצע חקירה ללא יחס אכזרי, שמשפיל או בלתי אנושי כלפי הנחקר).

זאת אף שמדובר באמצעי עינוי הרבה יותר חמורים מאלה שנידונו באותה פרשה, ואף שנרמז לבן־אוליאל שאם לא יחזור על ההודאה שנגבתה ממנו סמוך לעינויים הוא עלול לשוב ולפגוש את מעניו. ניכר כי בית המשפט העליון הבין זאת בעצמו.

לא בכדי ציין כותב פסק הדין, השופט אלרון, ש"ההכרעה בערעור זה אינה פשוטה ואף לוותה בהתלבטות קשה ביחס לקבילות ההודאות העוקבות. מדובר במקרה קיצון, הן מבחינת חומרת העבירה שיוחסה למערער, הן מבחינת חומרת האמצעים שהופעלו כלפיו, הן מבחינת השתלשלות העניינים העובדתית במהלך 21 הימים הראשונים לחקירת המערער... נותרתי מוטרד במידה מסוימת מפני העתיד לבוא, בהינתן המסר אשר ייקלט אצל גופי החקירה נוכח תוצאה זו".

כל אלה היו אמורים להוביל את בית המשפט לקבוע כי ההודאות אינן קבילות. לא 36 שעות "אחרי תום העינוי" ולא 36 חודשים אחרי.

יידע כל חוקר שיעשה שימוש בעינויי גוף או נפש שהפירות הבאושים של מעשיו הנפשעים לא יוכלו לסייע לו בעבודתו. לכן איננו יכולים לדעת כעת אם הנאשם בן־אוליאל אכן ביצע את המעשה הנפשע. אבל בלי קושי, אנו יכולים לדעת מה יקרה אם ההלכה שקבע בית המשפט העליון תישאר על כנה על סמך ניסיון העבר בנושא.

כשוועדת לנדוי נתנה ב־1987 היתר לשימוש ב"לחץ פיזי מתון" בחקירות השב"כ, שהיה אמור להיות מצומצם ומבוקר, החריג הפך לכלל והמתון החריף והקצין עד כדי זה שבית המשפט העליון בפרשת הוועד הציבורי נגד עינויים נאלץ לבטלו.

במילים ברורות יותר - אם הפסיקה המוטעית הזו תישאר, בן־אוליאל לא יהיה הנחקר היחיד שיסבול עינויים בעתיד.