הבלוק החוסם של הדיור הציבורי

בהיסטוריה הישראלית יש מקום משמעותי ל"בלוקים", שיכוני הדיור הציבורי הכעורים שצצו כאן באלפיהם בשנות ה־60 וה־70. מפוליטיקאים אפשר לשמוע זיכרונות רחוקים וסיפורים מהונדסים על "ילדות השיכון" שלהם. הון פוליטי למי שבא "מהשכונה".   

הפנטזיות האווריריות משכיחות את המציאות הלא רומנטית, הלא מיופה. ככה זה בבלוקים הללו כיום. בשנות ה־60 וה־70 מדינת ישראל היתה בשיא כל הזמנים של הדיור הציבורי. 200,000 משפחות חיו בשיכונים. "רכבות" ארוכות לזוגות צעירים ולמשפחות מעוטות יכולת. עם השנים הידלדלו השכונות הללו. כיום יש בישראל כ־50,000 יחידות דיור ציבורי. 50,000 אחרות נמכרו במסגרת חוק הדיור הציבורי לדיירים העניים שלהן. כ־100,000, בעיקר במרכז הגיאוגרפי, אבדו לשוק החופשי ולפינוי־בינוי שהביא ליזמים מיליארדים.

אני גר בשיכון כזה בשדרות. דירה שהיתה דיור ציבורי ונקנתה בתחילת האלף, במסגרת חוק הדיור הציבורי שהוביל רן כהן ממרצ. חוויית החיים הזו והמסע של תנועת הפריפריות בשכונות חשפו בפניי את העובדה המזעזעת שאנחנו השארנו מאות אלפי ישראלים תקועים בבלוקים קורסים. מה שהיה הזדמנות לזוגות צעירים ותחנת מעבר למי שיכלו לברוח מהשכונה, הפך למלכודת עוני איומה ול"שכונות בושה" שבהן נתקעו מי שאין להם ברירה.

אז מי גרים שם? הדומיננטיות המזרחית המוחלטת התחלפה בעיקר בקשישים דוברי רוסית, רובם המוחלט קווקזים; משפחות שעלו מאתיופיה; אנשים עם מוגבלויות. את מלכודות העוני הללו מחליפים בחברה הערבית צריפים ופחונים בשכונות וביישובים חסרי הכרה.

הנה סיפור שממחיש את המציאות האכזרית הזו: לפני כשבוע ירדתי מהבית וראיתי את השכנה שלי, כששוטרת אוחזת בידה. היה לה מבט מוטרף בעיניים והיא צעקה. מעולם לא ראיתי אותה כך. כשביררתי מה קרה התברר שחברת הגז בשדרות מסרבת להחליף בלונים בחדרי הגז המוזנחים שלנו. ללא שום הסבר או ניסיון סיוע מצד הרשויות ומחברת הדיור הציבורי. הנכדים הגיעו לבקר, והיא לא יכלה לבשל להם. היא יצאה למסע מחאה בחברת הגז, שהזמינה משטרה כדי לעצור אותה.

אישה יוצאת מרוקו בת 76, שחיה בבלוק כבר 50 שנה. חמש כניסות ובכל כניסה עשר משפחות, מאוכלס בקשישים שרובם דוברי רוסית ובשוכרים מזדמנים, חלקם סטודנטים. בחרתי לגור כאן כדי להיות חלק, אבל יש לי פריבילגיה לעבור בכל רגע שאבחר. להבדיל מאלה שיסיימו כאן את חייהם.

אני חי בעיר פריפריאלית הולכת ומתחזקת, מאמין ומקווה שהבעיה הנקודתית תיפתר. מה קורה בשכונות בושה כאלה ברחבי הארץ? שמעתי על מבנים שקרסו או פונו בכפייה. חברות הדיור הציבורי חוסכות על תיקונים ושיפוצים.

החברה הישראלית לא יכולה להיבנות על מגדלי יוקרה בת"א או על שכונות חדשות עם שמות ממותגים שנבנות בפריפריות. אם לא ניטול אחריות על שכונות הבושה שנותרו מאחור, הכתם הזה לא יימחה. זמן אלול, זמן חשבון נפש ותיקון, הוא הזמן לשנות.