תלוש מהמציאות: מי זוכר את העבודה הראשונה בחופש הגדול?

על העוצמה של צמד המילים "החופש הגדול" אין בכלל טעם להתווכח. גם עשרות שנים אחרי שהפסקת להיות ילד, המילים הללו עדיין דורכות את הלב ומזכירות נשכחות. הרבה אחרי שהפכת להיות הורה ועברת ללא רחם מהדרג המבלה, המתקייטן, הקם מאוחר והרץ בצווחות גיל אל קו המים, אל שורות הדרג האורז, המעמיס וגורר, המתעייף, המקלף, המנפח, והפורס בדמעה את תשלומיו לעבר קו האופק - עמוק בפנים אתה שם. זוכר הכל, ומשווה הכל, בחיוך או בזעף.

אני זוכר פגישה עם ידיד שהוא איש חינוך רציני. במהלך הפגישה הוא תקע בי מבט פדגוגי ואמר לי שאצלו לא אומרים "החופש הגדול" אלא "החופשה הארוכה". כך אנחנו מבהירים, כך אמר, שאין שום דבר גדול בחופש! אמרתי לו שאני חושב שזה רעיון ארוך. מטעמי נימוס לא אמרתי "פתטי".

רבים כותבים על החופש הגדול של ילדותם המוקדמת. על השוקו והלחמנייה, וצעקות "אל המעיין, בא גדי קטן" ו"בים לבן קבוצת שחורים קוטפת". מה שאני פחות נתקל בו הוא דיווחים של הורים על היום שבו ילדם יוצא לעבוד בחופש ולהרוויח את השקלים הראשונים בחייו, כמו גם את החוויות שלעולם לא ישכח. שהרי את העבודות הראשונות שלנו אנחנו לא שוכחים אף פעם.

יש משהו מסעיר ביום שבו אחד מילדיך יוצא לעבודתו הראשונה. מאיפה, למען השם, הוא גירד את הפרצוף הרציני הזה? חמוד. הפייטן הפנימי שיש לכולנו בלב מתחיל לנסח תפילות קטנות. כן־כן, עכשיו הוא יתחיל להבין מה זה כסף. להעריך. זאת כמובן שטות גמורה. מנגנון מופלא בנפשו של הצעיר מצליח להביא אותו למצב שבו הוא אמנם יתחיל להבין ולהעריך, אבל רק את הכסף שהוא עצמו הרוויח, ורק את זיעת אפיו.

יש גם משהו מעליב ביום הזה. נניח שהילדה המתבגרת מצאה עבודה כשמר־כלב. עבודה חיונית ונכבדת לכל הדעות. ביום הקודם הבטחת להעיר אותה חצי שעה לפני. הרי כולנו יודעים, חוץ מהפתאים ששכרו את שירותיה, שהגברת ישנה כמו ממותה. אם אנחנו, ההורים, לא נטלטל אותה מהמיטה, יש יותר סיכוי שהכלב כבר ייגש בעצמו לשירותים ויתלוש לעצמו שקית, מאשר שהעלמה הנכבדת תגיע אליו בזמן.

ואז זה קורה. בשעת בוקר מוקדמת, כשאתה מדשדש בתלבושת הבוקר המגוחכת שלך - הבוקסר שפול סיימון לא שר עליו, והחולצה האיומה שאשתך מכנה בחיבה "מוחמד דף" על שם מספר ניסיונות החיסול שהיא שרדה - אתה מגלה שהיא כבר הקדימה אותך. לבושה, רעננה ואסופת שיער היא יושבת ושותה בנחת מיץ תפוזים סחוט. מעולם לא ראית אותה בשעות האלה, חוץ מאשר בימי הטיול השנתי. לפתע אתה נזכר שגם אתה קמת לעבודה כמו שלא קמת לשום דבר אחר. וקצת לפני.

מה שמביא אותנו לנקודה הבאה. נניח שלא מדובר בהוצאת כלב, או להבדיל - בשמרטפות. נניח שזאת עבודה במקום אמיתי, שיש בו בוס ונהלים ותלוש משכורת. שם, הורים יקרים, עליכם להכין את עצמכם לכך שלא רק שהילד יקום בזמן ויעטה פרצוף רציני. יש מצב שבמקרה הזה אתם תיאלצו להיחשף לעובדה שבניגוד להתרשמותכם הקודמת, הילד מבין טוב מאוד מה אומרים לו, ואפילו לא מתווכח.

מתברר שאם ההוראה מגבוה לא יורדת מכיוון ההורים, אלא מכיוון אחראית משמרת בת 18, אז "נעליים סגורות" יהיו נעליים סגורות. ו"מכנסיים ארוכים, בלי חורים!" ייענו בלבישת מכנסיים ארוכים ושלמים. ואתם תהיו הורים טובים ולא ממורמרים ותחייכו לעצמכם חיוך קטן. ברור. ברור שהילד ציית. וברור שמכנסיים ארוכים ויפים ונעליים סגורות. ומתי לאחרונה שמעתם אחמ"שית לפני צבא זועקת "אבל אמרתי אלף פעם!"? זה משפט של הורים בלבד.

ויש את התפילה. כי כשהילדים יצאו מהבית לעבודות הראשונות, ידעתי שהם רוכשים כרגע חוויות שילוו ויעצבו חלק גדול מחייהם המקצועיים. כולנו רואים מדי פעם כתבות עם מנכ"לים גדולים, שיש להם המון עובדים ושולחן עמוס בצעצועי מנהלים ותמונות צפויות, והם תמיד־תמיד זוכרים את היום שבו ביצעו שליחויות על אופניים, מכרו סברס או פרקו משאית.

ואני יודע שהם בעיקר זוכרים את הפעם הראשונה שבה הם גילו שרימו אותם. אני מדבר על דבר מאוד ישראלי, והוא המבט המופתע, כמעט המום, שאדם תוקע בתלוש המשכורת. זה קורה לעיתים גם אחרי ותק מכובד, אבל שבעתיים מול התלושים הראשונים. הפאזל הצבעוני והסתום הזה. חידת ההיגיון שאין דרך לפענח. האכזבה המרה מול הפער הנצחי בין מה שחשבת שיופיע שם - שהרי סיכמנו, ואמרו לי - לבין מה שכתוב.

ואני מפציר בילדים שלי לקרוא את האותיות הקטנות. או לפחות את הגדולות. ואם לא, לפחות לא לקחת ללב את האכזבה שבוא תבוא. ולשאול את הבוס. ועוד שאלה. כי אני באמת מאמין שכמו בתחומים אחרים, גם כאן רוב התחמנים הם אנשים שתוחמנו בצעירותם. רוב ה"עוקצים" נעקצו מתישהו. רוב מפעילי שיטת "מצליח" הם נפגעי השיטה, שראו איך אחרים קצרו הצלחות על גבם. ולפי כמות בתי העסק שמתחמנים, עוקצים ונוקטים את שיטת מצליח, נראה שיש פה, בארץ חמדת אבות, כמות יפה מאוד של אזרחים שגוררים איתם צלקות וטראומות, שאני לא מאחל לילדים שלי או שלכם.

ולא רק כי אני חס על נשמתם העדינה. אני מקווה ומייחל שהם יאמינו בעבודה ויאהבו את מלאכתם. שאם יבחרו לעסוק במתן שירותים - יראו בכך זכות גדולה ואפילו שליחות, ובכל אופן שיתייחסו ללקוח כאל מישהו שעוד נפגוש בהמשך. מישהו ששווה לטפח איתו מערכת יחסים של אמון ולא של "קח את הכסף וברח". כי פה, אני חושש, מסתתרת בעיה ישראלית ותיקה, שאצל רבים מדי מאיתנו התחילה אי אז בעבודה זמנית שהם יצאו אליה, מזמן־מזמן, באיזה חופש גדול.

למכשירים יש דעה?

לאחרונה החלו מכשירי חשמל להעיר הערות לא נעימות. כבר התרגלתי לכך שאם מישהו לא הספיק לחגור את חגורת הבטיחות, המכונית נוזפת בו. זה היה קצת מוזר בפעמים הראשונות. עם כל הכבוד, יש מבוגרים אחראים במשפחה הזאת, ואנחנו באמת לא זקוקים לצפצופי נזיפה מצידה של קופסת פח מתנייעת ממזרח אסיה. אבל התרגלנו.

אלא שלאחרונה ירדנו מטיסה, והטלפון של אשתי העיר בנימוס שעל פי מידע שהגיע לרשותו, את השעות האחרונות בילינו בישיבה מכווצת, וייתכן שעכשיו כדאי לקום מהכיסא ולצאת לפעילות גופנית. מה זה? הגבנו ביחד. ויקומו הטלפונים? זה שקוראים לך "סמארט", ומדי פעם מגרדים ממך מידע, לא אומר שאתה בעמדה להעיר הערות! יאללה יאללה, חתיכת גביע אשל משודרג, כולנו יודעים מאיפה באת.

ומה השלב הבא? כמה קרוב היום שבו נפתח את המקרר להוציא חמאה או בקבוק בירה, והמקרר עצמו יניח עלינו יד קרה ויגיד: לא בשביל משהו, ידידי, אבל מה דעתך להניח את המוצרים האלה ולפתוח את מגירת הירקות? ומה זה לעזאזל "פח חכם"?

במשך שנים הפחידו אותנו מהאפשרות האפוקליפטית שהבינה המלאכותית תביא להשתלטות עוינת של רובוטים על כדור הארץ. איש לא הזהיר אותנו שהרבה לפני כן, ולא פחות נורא, המכשירים יהפכו להיות נודניקים טרחנים ומתנשאים. עכשיו תסלחו לי, השעון החכם הודיע שישבתי יותר מדי מול המקלדת.

shishabat@israelhayom.co.il