בין שמאל לימין, מדינת פלשתין

אחד ממאפייני מערכת הבחירות לכנסת ה־25 הוא היעדר כל שיח על פתרון מדיני. עד לפני כשני עשורים, השיח העיקרי בבחירות היה על האופן שבו יושג שלום עם הערבים. כיום אפילו ביקור של נשיא המעצמה הגדולה ביותר בעולם, ג'ו ביידן, לא העלה את סוגיית פתרון שתי המדינות - ישראל ופלשתין.

היעדר אופק של שלום וסירובה של ישראל להיענות להצעת השלום והנורמליזציה הסעודית, שאומצה רשמית על ידי הליגה הערבית, הארגון המאגד את 22 המדינות הערביות - עלולים לגבות מחיר גבוה מאוד מישראל. המחיר הוא תדמיתי בעיקר, שכן ישראל מצטיירת עד כה בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט כסרבנית לשלום.

אין זה פלא שכל המנהיגים הפוליטיים בישראל, מימין ומשמאל, מתרחקים כמו מאש מהעיסוק בסוגיה הפלשתינית, וכל מי שמעז להעלות את הסוגיה הופך ישר למצורע. 

בדיוק כמו שזכותה של הרשות הפלשתינית לנהל את ענייניה האזרחיים בלי שתמשיך להיות תלויה בכלכלה הישראלית, גם זכותה של מדינת ישראל להבטיח הסכם שלום שיבטיח את שלומה ושלום אזרחיה, אך קיום שני דברים אלו קשור באופן ישיר לכניסה למשא ומתן ולהצהרת כוונות להגיע לפתרון בתוך זמן קצוב.

בשלב מסוים, יחסי ישראל והרשות, שכיום הם כמו חבית חומר נפץ, עלולים להתפרץ ולגרום לנזק הן לישראל והן לרשות הפלשתינית, החלשה ממילא מסיבות חוץ ופנים גם יחד.

השלום בין ישראל לפלשתינים אינו חלום ואיננו בלתי אפשרי. הוא הרבה יותר קרוב מכל שלום שישראל יכולה לעשות עם כל שלטון או שליט ערביים. שלום עם מדינות ערביות לא גורם להתלהבות יתר בקרב הציבור בעולם הערבי, שחש כי מנהיגיו קוטפים את הפירות ומשאירים אותם הרחק ממנו. אם ניקח לדוגמה את השלום עם מרוקו או עם האמירויות, התוצר המפורסם של הסכמי אברהם - הרי שבישראל העם נהנה ממנו, מפירות הכלכלה והתיירות, אך עבור האזרחים הערבים - השלום הזה הוא בגדר שמועה רחוקה. הם ממשיכים להאזין בעיקר לשמועות על הבעיה הפלשתינית.

העיסוק הזה פוגע בישראל באופן ישיר - תדמיתית, ביטחונית ומדינית.

ראשי הממשלה ומובילי המדיניות, שהתנגדו לכל שיח עם ההנהגה הפלשתינית, נאלצו לטפל ולקבל החלטות שונות הקשורות בסוגיה הפלשתינית, מאריאל שרון דרך אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו ועד נפתלי בנט.

דווקא עכשיו על ישראל להשיב להצעת הליגה הערבית ולפתוח במשא ומתן לפני שיהיה מאוחר מדי, והמציאות תחייב מדינה דו־לאומית שתהפוך לעומתית.