עם ציון עשור לפטירת יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, מתחדד ההקשר האסטרטגי, ולא הנוסטלגי, של חסרונו מן הזיכרון הישראלי. זה שנים מתקיימת בימין תחרות ביחס לשאלה איזו דמות היא יורשתו החוקית של מנחם בגין. בגין, ולא שמיר, מסומן כדמות שיש לשאוף לחקות, לרשת ולהמשיך את מורשתו המפוארת. בגין, ולא בן־גוריון, מעניק לגיטימציה פוליטית למשכנעים כי הם ההולכים בדרכו, החל מאהרן ברק ועד לעומדים בראש תנועות ימין פוליטיות.
אך עם מה מזוהה דמותו של בגין? באורח סלקטיבי כמובן, מסומן בגין בשיח התקשורתי והציבורי, כך מצאנו, כמעט בבלעדיות עם שיח השלום והנכונות האמיצה לפנות יישובים; עם שיח הדמוקרטיה והעמידה על זכויות האזרח והשקיפות הציבורית; עם שיח שלטון החוק ומרות המשפט ("יש שופטים בירושלים"); עם שיח החמלה (קליטת פליטי וייטנאם) ובעיקר בשנים האחרונות - עם שיח הזהויות. גם אם חלק משיחים אלו - ובעיקר האחרון שבהם - מוטים לטובת ההקשר הרצוי למקדמיהם בשיח הציבורי, אלה האופנים שעימם נקשרת ומרוממת דמותו.
אם נביט באלה בעין ביקורתית, הרי שבקלות נתרשם כי לא מדובר בתמות ימניות קלאסיות. לא שלא היו תמות כאלה, אך מעצבי הזיכרון הקולקטיבי היטיבו להשמיטן: את העובדה שבגין בחר לצאת למלחמת הכרעה בארגון טרור ששיגר קטיושות לקריית שמונה (בלקסיקון שלו לא היתה "הכלה"); את העובדה שייסד דוקטרינה ביחס לסכנת הכור בעיראק; את העובדה שביהודה ושומרון ראה אדמות מולדת שיש ליישב. אך נראה שכיום ערגתו של המחנה הלאומי היא לבגין המנהיג החברתי, ולא האידיאולוג המדיני. כיום - שיח הזהות, ולא המדיניות (התיישבות, ביטחון), השתלט לחלוטין על תנועת הליכוד. להיות חלופה לאיזה שמאל ליברלי, חילוני, שבאופן קונספירטיבי עשוי להוביל מצעדי גאווה ברחובות הערים. זה אתוס הגיוס התופס תאוצה. "מלחמת תרבות" ולא "מלחמת מדיניות" בשמאל. אך בתחום המדיניות - אין הבדל בין נתניהו ליאיר לפיד (וח"כים רבים בליכוד הם ממפלגות מרכז).
אם יש המבקשים להחדיר לימין תודעת התיישבות וביטחון שלפתע נשכחה, הרי שזהו אינטרס ראשון במעלה להחזיר לקדמת השיח את דמותו של יצחק שמיר. מי שניתן לזהותו אך ורק עם מיזמים מדיניים־לאומיים טהורים. שמיר, ממפקדי הלח"י, מראשי המוסד, מי שכראש ממשלה איין לחלוטין את דמותו לטובת עיסוק במדיניות, לא חשש להתעמת עם נשיא ארה"ב משם ועם הרב עובדיה יוסף מכאן, עת הבהיר שהוא ורק הוא המנהיג בעל האחריות הבלבדית לביטחונה ולריבונותה של ישראל. עת ירידתו מן הבמה, קיווה שייזכר כמי ששמר על ארץ ישראל. להיעדרו מן הזיכרון הקולקטיבי יש השלכות משמעותיות: היעדר געגוע - אך לכן גם היעדר עיסוק, והיעדר בחינה של מנהיגות בתחום המדיניות בקרב המחנה הלאומי אל מול מתחריו. שום התייחסות לשאלות כגון: מהם האתגרים הלאומיים שמציע הליכוד ביחס לעלייה, להתיישבות, לכלכלה, לביטחון הפנים? מה המדיניות בנגב, בגולן - כיצד יש לתפוס את אלה? ומה סדר היום הלאומי הרצוי בהם? הנצחתו האינטנסיבית של יצחק שמיר היא צורך לאומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו