אז אפשר להגיד שאת בתפקוד גבוה?
כן.
ויש לך לפעמים מחשבות אובדניות?
לא.
אז למה בעצם באת לכאן היום?
כי אני לא רוצה להיות כל כך עצובה כל הזמן.
נראה היה שהתשובה הזו ריצתה את הפסיכיאטרית שישבה מולי, והיא הוציאה מהמגירה פנקס ורשמה לי לוסטרל 50 מ״ג. זה היה בתחילת הגל השני של הקורונה, כששאלתי את עצמי איך אני הולכת להקים את עצמי מהמיטה בבוקר ולא היתה לי תשובה. אם בגל הראשון עוד החזקתי את הראש מעל המים, בלי עבודה ועם ילדה קטנה בבית - כשהתחיל הגל השני כבר לא היתה שום סיבה לחשוב שהנה, עוד רגע וזה מאחורינו. אלה החיים שלנו מעכשיו, ואין לי שום דרך להתמודד עם זה. אבל אני רצה קדימה, ואולי כדאי שנתחיל מהתחלה.
במשפחה שלי לא מדברים. ואני לא מתכוונת ל״לא מדברים כי אנחנו ברוגז״. אני מתכוונת לא מדברים כעניין שבשגרה. במשפחה שלי אף אחד גם לא נעלב, או כועס, או עצוב אף פעם. המצבים הנפשיים היחידים אצלנו הם ״רגיל״ ו״צריך להירגע״. התשובה היחידה לקושי היא ״החיים זה לא פיקניק״ ובמקרים ממש קיצוניים - ״זה יעבור״. הדבר היחיד שאמור למנוע ממך לקום בבוקר ולעבוד, הוא אובדן ממשי של גפיים. כמו כן, אנשים מתחלקים לשלושה סוגים: ״מוצלח״ (כלומר - כמונו), ״דפוק״ (כלומר - לא מוצלח כמונו) ו״מחפש את עצמו״ - מעין מצב ביניים המאפשר לתת הנחה לאנשים ״מוצלחים״ שנמצאים ״בתקופה קשה״.
כמה שנים לתוך מערכת היחסים שלנו, בן זוגי היקר ניסה לשכנע אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי. אמרתי לו שאין לי שום סיבה ללכת לטיפול פסיכולוגי, והמשכתי לגזור לעצמי את הקוקו לתוך הכיור.
הקונספט של לשלם למישהו כסף על מנת לספר לו מה שלומך, נשמע לי מושחת מן היסוד, משהו ששמור לנרקיסיסטים תל־אביבים מפונקים, או לחלופין, לאנשים שמשהו איתם באמת לא בסדר. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שכולם בסדר. או לחלופין, שאף אחד לא בסדר.
במסגרת עסקת ״שטחים תמורת שלום״, בן הזוג התחייב להתחיל דיאטה ואני התחייבתי להתייצב פעם בשבוע לטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג שלי יעיד (לא באמת, אנחנו לא ב"חתונמי") שלא הייתי מטופלת קלה או נוחה במיוחד, אבל עם הזמן ההתנגדויות התרככו, החומות ירדו, ואני אישה שונה מאוד ובעיקר שמחה יותר. שמונה שנים לאחר מכן, המהפך הושלם ואני נהייתי מיסיונרית של טיפול פסיכולוגי שמסתפרת רק אצל הספר. בדיוק כפי שאף אחד לא יחשוב פעמיים אם ללכת לטיפול פיזיותרפי אחרי תאונה, גם כשמדובר בטיפול פסיכולוגי, צריך ללמוד לקום וללכת מחדש. זה כואב ומתסכל עד שזה לא. כשהגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים, גיליתי שאני זקוקה לעזרה נוספת, ביקשתי וקיבלתי אותה.
הרפורמה בבריאות הנפש שעברה ב־2015 בהחלט לא משוללת פגמים, אבל מטרתה היא להנגיש טיפול נפשי לכל איש ואישה במדינת ישראל. נכון, התורים ארוכים, ההמתנה עלולה להיות מייאשת, אין מספיק תקנים, אבל בשורה התחתונה, גם מדינת ישראל מסכימה איתי - בריאות נפשית היא מוצר יסוד.
בינתיים, בחדשות, משפט אולמרט־נתניהו הגיע לשלב שבו אנחנו הצופים, כמו ילדים בסרט אימה, מכסים את הפנים בכפות הידיים, ואז בכל זאת מזיזים אצבע כדי להמשיך ולצפות. אני מודה שגם אני הקלקתי כדי להתעדכן בחלק מהטינופת שהחליפה שם ידיים. מיציתי יחסית מהר. היה ברור שהדיון לא יכול (ולא מעוניין) להישאר ענייני. אף אחד לא הגיע לשם כדי לדבר על בריאות נפשית או היעדרה.
אם הפרסומים בתקשורת נכונים ומצבה הנפשי של שרה נתניהו מעורער, יש כאן מחדל גדול של סביבתה הקרובה, שלא סייעה לה לקבל טיפול נאות. אם מצבה הנפשי תקין, אני תוהה, מדוע לתבוע דיבה? הלא כבר כינו אותה ואת משפחתה בשמות גרועים בהרבה. כך או כך, הייתי שמחה אם טיפול נפשי ותרופות פסיכיאטריות היו עולים לסדר היום בנסיבות יותר מחמיאות ופחות שיפוטיות. הם עשויים לעזור לכל אחד ואחת מאיתנו לחיות חיים בריאים וטובים יותר, ולא צריך תירוץ כמו קורונה או דיבה כדי להודות בזה, לרצות את זה, והכי חשוב - לא להתבייש בזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו