במהומות בשייח' ג'ראח - אשם בן גביר. בזעם על הר הבית - נתניהו. בירי מעזה - ריקוד הדגלים. אבל איזה יהודי אשם בפרעות שבערים המעורבות? אה, יש! הגרעינים התורניים. צלמו מסך. אל מול עינינו נרקמת עלילת דם חדשה. הרעים שלה הם הגרעינים התורניים המתנחליים. הנפגעים הם הערבים האומללים שמנושלים מבתיהם בערים המעורבות. אם מאות ערבים בזזו, שרפו, ירו, הרגו, ביפו, בלוד, ברמלה ובעכו, זה רק בתגובה לפרובוקציה של הגרעינים.
הגרעינים התורניים, שבמקרים רבים הם בכלל חברתיים ולא תורניים, הם אחד הסיפורים היפים של ציונות חברתית בעשורים האחרונים. אידיאליסטים, דתיים אבל לא רק, שזיהו את הצורך בחיזוק ערים ויישובים חלשים חברתית, ופשוט באו לגור שם. כמו בכל מעשה אנושי, יש גם בחלוציות הזו מורכבויות, ולא תמיד הכל עבד חלק, אבל במבט רחב, ברוב המקומות שבהם פועלים גרעינים כאלו, יש להם תרומה חיובית ליישוב ולחיזוקו.
בישראל פועלים היום כמאה גרעינים כאלו. חלקם בעלי אופי חברתי, אחרים בעל אופי תורני. רק ארבעה מהם פועלים בערים מעורבות. בלוד, בעכו, ביפו וברמלה. חלק מהגרעינים הללו קיימים כבר 25 שנים, חלקם צעירים יותר. כולם באו לערים מעורבות והתיישבו בשכונות שבהן יש או היה זה מקרוב רוב יהודי.
המשותף לכל הגרעינים הוא לב פתוח ורצון כן לדו־קיום עם השכנים הערבים. גולת כותרת המצטלמת היטב היא מתנ"ס שיקגו בלוד, שבהובלה משותפת של פאתן אל־זינאתי ונועם דרייפוס, תושב בית אל לשעבר, הפך למרכז פעילות של ערבים ויהודים בני השכונה. אבל זו רק המחשה לקיום יומיומי משותף. ברחובות השכונות, בוועד הבית, או בהנהלת השכונה או העיר. בכל המקומות הללו, אנשי הגרעינים לא כתבו פוסטים על דו־קיום או הרצו עליו בכנסים בעולם. הם פשוט עשו את זה, למרות קשיים ומורכבויות. יום־יום. שעה־שעה. לכן, הפרעות, רגעי האימה, הפציעות ואובדן הרכוש שהם חוו בשבוע האחרון, מהווים עבורם שבר גדול. כמה מהשכנים שרק אתמול ביקשו מהם כוס סוכר היו מוכנים היום להשחית את כל רכושם, ולעיתים גם לשחוט אותם חיים.
אל מול טירוף האלימות הערבית, מתבסס לו נרטיב חדש. הגרעינים התורניים הם האשמים. עכשיו הרעיון נזרק עוד בחצי פה, יחסית, כי העשן עדיין עולה מבתי הכנסת השרופים. אבל עם תום הפרעות, זה יהפוך למבול. מכוני מחקר יפרסמו בקרוב את דו"חות הג'נטריפיקציה הלאומית שעושים המתנחלים, וארגוני זכויות אדם יקריצו עילות משפטיות לעתור לבג"ץ כדי לעצור את "ההשתלטות היהודית". עיתונאים נלהבים יפרסמו תחקירים מסמרי שיער וראיונות קורעי לב עם פורעים מאתמול, שיספרו איך נרמסו על ידי המתנחלים. והנה, אויב חדש נולד; אויב דתי־ציוני.
כמו בכל עלילת דם טובה, אין בסיפור הזה אפילו גרעין של אמת. אבל זה לא משנה. לכן כדאי, כבר מעכשיו, למי שדו־קיום יהודי־ערבי אמיתי יקר לו, יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, לעצור את הנרטיב השקרי המתהווה הזה, ולא לאפשר לחרב מפעל חברתי שיש בו את כל מה שהיינו רוצים שיקרה בישראל כולה.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו