הימים הגדולים של הח"כים הקטנים

כוחם הפוליטי של אורבך וקארה התחזק מאוד מאז פרישתה של סילמן, ובליכוד מוכנים לחבק אותם בחום ולתת להם כמעט כל מה שיבקשו, אם רק יתמכו בהצעת אי אמון

ח"כים קארה וסילמן עם רה"מ בנט, 2021, צילום: אורן בן חקון

החלום של חברי כנסת ששואפים לקבל תפקידי שרים, סגני שרים ו/או תקציבים מנופחים למען ציבור הבוחרים שלהם, מתעורר לחיים בימים שבהם הקואליציה שרויה במצוקה רבה, משותקת בכנסת, משום שאין לה רוב מינימלי לאישור חוקים חשובים או החלטות משמעותיות.

זוהי תקופת האביב, שבה הפרחים מייפים בשלל צבעים את השדות ומזינים את העין במלוא תפארתם, ואלו גם "ימי הפריחה" של אותם חברי כנסת, שבעקבות החלטתה של יו"ר הקואליציה עידית סילמן (ימינה) להתחבר לליכוד תמורת התחייבויות כאלו ואחרות, מריחים שזו העת שבה עליהם לפעול - באיומים, בסנקציות או בהכרזה על הקפאת חברותם בקואליציה.

בכנסת הנוכחית היו לכך כמה דוגמאות. עמיחי שיקלי (שנבחר ברשימת ימינה) הודיע כבר במאי אשתקד כי יתנגד לממשלת הרוטציה של בנט ולפיד, ולכן הצביע נגד כינון הממשלה ומאז מרשה לעצמו להצביע בכנסת כאוות נפשו. רה"מ בנט ביקש להכריז עליו כח"כ פורש (כלומר, שלא יוכל להיות חלק מסיעה כלשהי בכנסת הנוכחית), ונציגי מפלגות הימין כבר מחזרות אחריו.

גם כוחם הפוליטי של ניר אורבך ואביר קארה (ימינה) התחזק מאוד מאז פרישתה של סילמן, ובליכוד מוכנים לחבק אותם בחום ולתת להם כמעט כל מה שיבקשו, אם יתמכו בהצעת אי אמון בממשלה. שני הח"כים הללו, שלא הספיקו עדיין להוכיח את כישוריהם הפרלמנטריים, כבר מסתובבים במשכן הכנסת כטווסים.

בסיעת רע"מ המצב דומה. "מועצת השורא", המועצה הדתית העליונה, החליטה שלשום שרע"מ תקפיא את חברותה בקואליציה, החלטה שאין לה שום משמעות מעשית משום שהכנסת נמצאת בפגרה עד 9 במאי, ולמעשה זהו איום סרק.

אבל מתחת לפני השטח כמה ח"כים מהמפלגה (בהם היו"ר מנסור עבאס, ווליד טאהא ומאזן גנאים) רומזים כי לנוכח המתיחות הביטחונית והאירועים בהר הבית, יש לשקול מחדש את חברותם בקואליציה ותמיכתם בממשלה, אם לא ישנו את הסטטוס קוו בהר הבית. יש להניח שבסוף הם יתיישרו לאחר שלפיד ובנט יבטיחו להם עוד חבילת הטבות משמעותית.

תקדימים מהעבר לא חסר. כך, למשל, בפרשת "התרגיל המסריח" ב־1990, כאשר שמעון פרס עמד להציג את ממשלתו החדשה, או אז "נעלמו" שני חברי כנסת מהמפלגות החרדיות (אליעזר מזרחי ואברהם ורדיגר) שעמדו לתמוך בהקמת הממשלה, תמורת הבטחות שניתנו להם ולחצים שהופעלו עליהם, והחלום של פרס נגוז.

ב־1995, כשלממשלה בראשות יצחק רבין לא היה רוב לאישור הסכם אוסלו ב', הוא הצליח "לשכנע" שלושה חברי כנסת שפרשו מצומת והקימו את סיעת יעוד (גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ) להצטרף לקואליציה. התמורה: מינויו של שגב (שכיום מרצה מאסר בכלא לאחר שהורשע בריגול חמור למען איראן) לשר האנרגיה ולחבר הקבינט, ומינויו של גולדפרב לסגן שר השיכון.

כדי לשנות את המצב הנוכחי, שבו ח״כים מרשים לעצמם לפעול כרצונם, יש לשנות את החוק ולקבוע בצורה ברורה שנבחרי ציבור חייבים לציית להחלטת מפלגתם ולא לנהוג כ״עצמאיים בשטח״ - למעט במקרים יוצאי דופן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר