הפולמוס סביב סוגיית הענקת פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך התמקד במידת זכאות המועמד לקבלת הפרס. היו שהלינו על חוסר הלגיטימציה להעניק פרס למי שמתפרנס במוסד ציבורי להשכלה גבוהה, גם אם הוא פועל לפסילת עמיתי מוסד עמית המצוי לדאבונו מעבר לקו הירוק.
היו שדנו (ואני ביניהם) אם ראוי שמי שחתום על מסמכי הכשרת ה־BDS בעולם, המאפשרים אלימות כנגד ישראלים ויהודים - יועלה על נס במדינה שהיא חוד החנית במלחמה באנטישמיות. והיו שגרסו שהפרס אינו רק תגמול של המצטיינים בתחומם (אמנויות, ספורט, מתמטיקה) אלא פרס לאומי, המציין לטובה את אלו המעלים על נס את שמה של ישראל ברחבי העולם.
איש מאלה לא דן - וכנראה גם לא צפה - את התהליך ההפוך שהתרחש כאן, שבמסגרתו פרופ' גולדרייך ייאבק בכל כוחו לקבל את הפרס מאותה מדינה שהוא מגדיר ככובשת. מה זה נאבק? נלחם, הסתייע בכותבי טורים, בעמיתים שהתראיינו באולפנים ובמשפטנים מן השורה הראשונה שעתרו בשמו לבג"ץ.
ולא רק זאת. את כספי אותה מדינה (כובשת, דורסת, מייסדת אוניברסיטה בשטחים ובכך מכשירה את האפרטהייד הנהוג בהם, כך על פי דו"ח אמנסטי האחרון) - לא יהססו לקבל מידיו הארגונים בצלם ושוברים שתיקה, שיחד עימו שותפים לשיח הדה־לגיטימציה כנגד ישראל ברחבי העולם.
כמי שמלווה זה שנים את השמאל החדש (יש האוהבים לכנותו הרדיקלי) בישראל, תיארתי בשלל מחקרים את הזירות החלופיות שהקים לאלו הממלכתיות. ברובן מככבת המילה "אלטרנטיבי": לטקס הדלקת המשואות קיים טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, שם מתכבדים בהדלקת האבוקות סרבני שירות בשטחים ופעילי זכויות אזרח נגד הכיבוש; קיים טקס יום הזיכרון אלטרנטיבי המופק על ידי פורום הורים שכולים ישראלים ופלשתינים, המתסיס רבים בשל התייחסותו הבלתי היררכית לאובדן משני הצדדים; וקיים טקס יום השואה האלטרנטיבי, שאינו ממסגר את השואה בשיח הלאומי־יהודי, ועוד.
אך יש משהו שונה במקרה של גולדרייך והפרס: לא היה זה מסע לאלטרנטיביות אלא מסע התעקשות להשתייכות. גם אם לא ינכח שם פיזית על בימת בנייני האומה ביום העצמאות - הוא נלחם כדי "להיות שם". אולי משהו בו רצה את ההכרה דווקא מיפעת שאשא ביטון ומנפתלי בנט, דווקא הם, ובאמצעותם - מן החברה הישראלית. אם הפרשנות הזו היא לא פנטזיה חסרת בסיס שלי, והקמפיין שניהל גולדרייך הוא תולדה של תשוקה להתקבלות ולהשתייכות, אזי יש שם איזו בשורה אפשרית.
אולי גולדרייך ועמיתיו עוד יטו אוזן לא רק ל"ברנז'ה" האקדמית ולשיח "זכויות האזרח", אלא גם לאותה ישראליות שכה התעקשו לקבל ממנה פרס. לישראלים המתמודדים יום־יום עם ה־BDS, למדעני המדינה המבינים שהמציאות מורכבת ואינה רק ברירה בין כיבוש ליציאה מהשטחים וכי עד כה הנסיגות הובילו לאסונות הומניטריים לשני הצדדים.
עד היום השמאל שגולדרייך מייצג היה אלטרנטיבי לישראליות. אם מה שנלחם עליו זו לא רק עוד תעודה, הרי שהרצון להשתייך עשוי להיות מגמה חיובית ומפתיעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו