אתגרי היום שאחרי

שנת הקורונה דחקה מעט הצידה את האתגרים הביטחוניים. גם רצף מערכות הבחירות והתפקוד הכושל של הממשלה היוצאת לא באמת אפשרו לישראל לנהל אופרציות אסטרטגיות מורכבות שיבשילו לכדי תהליכים ארוכי טווח.

בהנחה שתקום סוף־סוף ממשלה יציבה, היא תידרש לעסוק גם בסוגיות נוספות, שחלקן אף עשויות להתעצם עם היציאה ההדרגתית הצפויה של האזור כולו ממשבר הקורונה. כל זאת, תוך כדי התמודדות עם גירעון חסר תקדים, שיתבטא מן הסתם בקיצוץ נרחב בכלל תקציבי המדינה - ובכללם הביטחון.

הגרעין האיראני הוא האתגר העיקרי שעימו תידרש ישראל להתמודד. בהיעדר הסכם גרעין תקף ומקובל על כלל הגורמים, צוברת איראן נכסים באיטיות אך בהתמדה. מאורניום מועשר לרמה נמוכה ובינונית, ועד להתקנה של צנטריפוגות מתקדמות והאצת המו"פ (מחקר ופיתוח) בתחומים שונים שהעיסוק בהם נאסר עליה בהסכם המקורי.

איראן הוכיחה יכולת הסתגלות גבוהה מול חידוש הסנקציות. כעת מצפים בטהרן מג'ו ביידן לשוב למסלול, אבל מסרבים למצמץ: מבחינתם, הדבר היחיד שבא בחשבון הוא חזרה להסכם המקורי בלבד תוך הסרה מוחלטת של הסנקציות.

הנשיא ביידן ואנשיו כבר הבהירו שלא יניחו לאיראן להפוך לגרעינית, אבל עדיין לא ברור איזו מדיניות יובילו מולה. המגעים כבר מתנהלים בערוצים שונים, אבל טרם הבשילו לשיחות רשמיות. ישנם גורמים בוושינגטון שסבורים שצריך קודם כל לשוב להסכם המקורי ואז לפעול לשיפורו או להארכתו (או גם וגם), ואילו אחרים סבורים שיש לתקן את ההסכם לפני חתימה מחודשת, משום שמרגע שהעניינים ישובו למסלול לא תהיה לאיראנים סיבה כלשהי להסכים לתיקונים כלשהם.

הממשלה החדשה תצטרך להחליט אם לנהל דיאלוג דיסקרטי מול וושינגטון במאמץ לשכנע את הממשל לגלות קו תקיף מול טהרן ובניסיון להשפיע על נוסח ההסכם שיסוכם, או לנקוט מדיניות לעומתית כפי שעשה נתניהו ב־2015 מול ההסכם המקורי. במערכת הביטחון יש תמיכה גורפת בדיאלוג, שכבר החל: הרמטכ"ל כוכבי הצטרף השבוע למסעו של הנשיא ריבלין באירופה, במאמץ לשכנע את מנהיגי גרמניה, אוסטריה וצרפת לנקוט קו תקיף יותר מול טהרן.

במקביל, תידרש ישראל להחיות את האופציה הצבאית. ספק אם תנקוט אותה תחת הסכם, אבל טוב שבטהרן (וגם במערב) יידעו שישראל רצינית בכוונותיה כי לא תאפשר לאיראן להפוך לגרעינית. האופציה הזאת גם אמורה להרתיע את איראן מניסיונות לפרוץ לפצצה, למקרה שהשיחות עם המערב ייכשלו.

חיזבאללה והתיק הפתוח

בזירה הצפונית צפויה להימשך המדיניות הישראלית מהשנים האחרונות. ישראל תמשיך לתקוף כדי למנוע את הניסיונות האיראניים להתבסס בסוריה, ולהעביר אמצעי לחימה מתקדמים לבני חסותה - בעיקר לחיזבאללה.

אבל הממשלה החדשה לא תוכל להתחמק מדיון בסוגיית דיוק הטילים של חיזבאללה. הארגון צובר יכולות מדויקות בקצב נמוך מכפי שתכנן, ובכל זאת - הוא מתקדם, גם אם באיטיות. על פי הערכות, יש כיום לחיזבאללה כמה עשרות רקטות מדויקות, וגורמים בכירים הזהירו כי ישראל תידרש להגדיר קו אדום לסובלנותה.

הקו האדום הזה (שמוערך ב־500-1,000 רקטות מדויקות) עדיין רחוק, אבל הדיון העקרוני מתחייב. הזירה הצפונית מבעבעת תמידית, ולחיזבאללה תיק פתוח לנקמה על הרג אחד מפעיליו בדמשק. לכל אירוע כזה פוטנציאל להסלמה, אבל ישראל צריכה לשקול לנצל אותו גם כדי לשלול מחיזבאללה נכסים אסטרטגיים שעלולים לשרת אותו במלחמה הבאה - ובראשם יכולת הדיוק.

להנמיך להבות מול ירדן

לגבי הזירה הפלשתינית - עזה שקטה יחסית בחודשים האחרונים, אבל ישראל לא תוכל לחמוק לעד מהגדרה אסטרטגית של יחסיה עם חמאס. האם היא שואפת למוטט את שלטונו (ואם כן, איזה שלטון היא רוצה לראות ברצועה), או דווקא להסדיר אותו באמצעות הבנות ארוכות טווח.

במקרה כזה יהיה עליה לאפשר את שיקום הרצועה בדגש על פרויקטים אזרחיים, תוך ניסיון להביא לפתרון את סוגיית השבויים והנעדרים. אחרת, עזה תמשיך לבעבע. מדי פעם יקום בה גורם סורר שישגע את תושבי העוטף, וגם חמאס עשוי לפעול אם ירגיש שהמצב הכלכלי־אזרחי מסכן את שלטונו.

אבל האתגר העיקרי בזירה הפלשתינית עשוי להגיע דווקא מהגדה המערבית. הבחירות לרשות המחוקקת הפלשתינית צפויות להתקיים במאי, ובהמשך בחירות לנשיאות ביולי. אבו מאזן יחגוג השנה 86, והמאבק על ירושתו נמצא בשיא.

ישראל אינה מתערבת, אבל לא יכולה להישאר אדישה. ב־2006 הניחה (בלחץ אמריקני) לתושבי מזרח ירושלים להצביע ולחמאס להתמודד, וקיבלה כאוס שלטוני ברשות (שהתגלגל שנה אחר כך להשתלטות חמאס על הרצועה). רק בשבוע שעבר הזהיר כאן מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף כמיל אבו רוקון, מפני ניצחון חמאס, וגם מומחים אחרים סבורים שזה תרחיש אפשרי בהחלט.

מאחר שאופציית הסיפוח ירדה מהפרק - ותחת הצורך לשתף פעולה עם ממשל ביידן שצפוי להיות אוהד לפלשתינים - תידרש ישראל לגבש אסטרטגיה סדורה מול הרשות, כדי שהרחוב הפלשתיני לא יבעבע. ברקע היא תידרש להתנהל גם מול החקירה הצפויה בבית הדין הבינלאומי בהאג, במאמץ לסכלה.

האתגר מול מדינות האזור יבוא לידי ביטוי בהמשך המאמץ להרחיב את הסכמי אברהם, אך כדי לממשו מתחייבת מעורבות אמריקנית גדולה יותר מכפי שקיימת כעת. הממשלה החדשה תידרש להעמיק את ההסכמים שכבר נחתמו (בעיקר במפרץ), גם כדי לגבש חזית אזורית מול האויב העיקרי המשותף - איראן.

במקביל, טוב תעשה ישראל אם תשקם את יחסיה עם ירדן. הנזק שנגרם עם ביטול ביקורו של יורש העצר בהר הבית (בעקבות מחלוקת על הכנסת נשקים להר) - ובהמשך לכך האיסור הירדני על המראת המטוס שאמור היה לקחת את רה"מ לאמירויות - היה קרשנדו ליחסים הקרירים בין נתניהו למלך עבדאללה. מאחר שירדן היא בעלת ברית ושותפה חשובה (וגם חיץ מפני איומים ממזרח), הפשרת היחסים עימה היא אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה.

ולבסוף - תקציב צה"ל. בצה"ל יש אמנם כיסי שומן שדורשים טיפול, אבל טועה מי שחושב שניתן לחתוך בבשר החי. המשמעות של מהלך כזה (שכתמיד זוכה לתמיכה נרחבת במשרד האוצר, ובהמשך לכך בעיתונות הכלכלית) תהיה פגיעה קשה ביכולתו של צה"ל לפעול מול כל אויב, בכל זמן - ולהכריעו.

גרוע מכך, טועה מי שחושב שאפשר לפגוע עוד במשרתי הקבע. צה"ל נדרש לטובים ביותר כדי להמשיך ולהיות צעד וחצי לפני כל גורם אחר בזירה. זה נשען על איכות כוח האדם שלו בסדיר, בקבע ובמילואים, ועל איכות אמצעי הלחימה שהוא מפתח (בשותפות עם התעשיות הביטחוניות). פגיעה באלו תפגע במישרין גם בעוצמתו של צה"ל, ובמשתמע בהרתעה של מדינת ישראל.