השמאל העמוק: דו"ח נתיחה לאחר המוות

השמאל העמוק גוסס וראוי להמתת חסד אלקטורלית. הוא אפילו לא מסוגל לברר לעצמו בהגינות מדוע חדל להיות רלוונטי לחברה הישראלית. הוא מייחס את עליבותו ואת כישלונו ההיסטורי להסתה מן הימין או לתודעה כוזבת של מי שלכאורה היה אמור לתמוך במסריו ואינו מבין מדוע איבד את אמונו של הזרם המרכזי. הוא מדבר בשם ערכים נשגבים, ומכחיש את העובדה שהמדיניות שהוא מטיף לה וההלקאה העצמית שהוא מתפלש בה אינן תורמות לחיזוקם. הוא מבלבל בין קופי־רייטינג מבריק של קלישאות מחממות לב לבין אסטרטגיה מדינית הנבחנת ביעילותה. הוא אפילו לא מכעיס או מאתגר. הוא פשוט פאתטי.

באגף הזה בתנועה הציונית היו שני גורמים. שניהם טעו, אך ההבדל ביניהם דרמטי. גם לרבים מחברי השומר הצעיר היו הזיות על צדק חברתי לעמלים ושלום עולמי לאור "שמש העמים" המפציע בקרמלין ועל שלום יהודי־ערבי במדינה דו־לאומית. שם היה מדובר בתנועה קונסטרוקטיבית, שתרמה רבות לבניית האומה והחברה והתגייסה בכל מאודה להגנתה. בשיחה עם יעקב חזן, אחד ממנהיגיה מעוררי ההשראה, אחרי ההתפכחות מסטאלין ומהאליטה הפלשתינית, הוא לא כעס כאשר אפיינתי את תנועתו בימי הזיותיה: "הידיים ידי יעקב והקול קול עשיו". 

לצד השמאל הבונה, התפתחה גם תופעה טהרנית וקיקיונית של יוצאי "ברית שלום", בהנהגת נשיא האוניברסיטה העברית יהודה מגנס, שהתנו את מימושה המדיני של הציונות בהסכמת הערבים. ארתור רופין, אחד ממייסדיה הבולטים, הבין את עקרותה וסכנותיה של התפיסה הזו ופרש מ"ברית שלום" בכאב כבר בשנות ה־30. תרומתו הייחודית של רופין למפעל הציוני נגזרה מנכונותו להתייצב באומץ מול הפער בין סיסמאות מרוממות רוח לבין מה שדרוש להבטחת עתידו של העם היהודי. מגנס, לעומתו, התמכר לטהרנותו. לאחר שכשל בשכנוע היהודים בירושלים, ניסה לסכל בוושינגטון את כינון המדינה היהודית ב־1948.

מרצ לא הידרדרה לשפל של מגנס, אך היא מפלרטטת עימו בתמיכתה ב"בצלם", ב"שוברים־שתיקה" בבית הדין הבינלאומי בהאג ובתקוותיה לגייס את ממשלות אירופה ואת ממשל ביידן נגד ההסכמה הלאומית הרחבה בישראל. לאחר שנחלה כישלון צורב ומתמשך מעבר לתחומי הכת הקטנה של מאמיניה בציבור הישראלי, היא חותרת לכפות בלחץ חיצוני על הרוב המכריע בישראל מציאות ביטחונית ולאומית שכמעט כל היהודים שיצטרכו לחיות איתה רואים כמסכנת את עתידם. 

היא אינה אומרת בפה מלא שישראל היא מדינת אפרטהייד המתקיימת בעזרת פשעי מלחמה. היא רק תומכת, מסתייעת או מתייחסת בסלחנות למי שטוען כך. מי שהיתה מפלגה ציונית החרדה לדמותה הערכית של המדינה, איבדה את דרכה. כשיאיר גולן, אחד ממנהיגיה המכיר את המציאות מניסיונו, דחה את האשמת ישראל בפשעי מלחמה, אפיין יו"ר המפלגה ניצן הורוביץ את ניסוחי גולן כמיליטריסטיים. מאחמד טיבי הסתייג הורוביץ בשל עמדתו בנושאי להט"ב ("מגעיל"), אך לא פסל אותו בשל מורשת ערפאת, כפי שפסל (כראוי) את בן גביר בשל מורשת כהנא. 

מרצ מסרבת להתמודד עם העובדה שאיבדה את אמונו של הציבור שוחר הפשרה בישראל, כשהמשיכה להטיף למהלכים חסרי אחריות ביטחונית וחסרי סיכויים מדיניים, גם אחרי מלחמת הטרור של "האינתיפאדה השנייה" בתמיכת החברה הפלשתינית וגם לאחר דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט ב־2008. בלהיטותה לפצות על כישלונה בקרב הציבור הזה חברה, במישרין ובעקיפין, לגורמים החותרים לדה־לגיטימציה של המדינה היהודית. תומכיה מורכבים מפסיפס של שוחרי טוב הזקוקים לריפוי בעיסוק ערכי, "תמימים שימושיים", שוחרי "פתרונות" שאינם בנמצא, מכורים לאופנות של הברנז'ה המקצועית או החברתית שלהם ונרקיסיסטים, המאוהבים בדמותם כצדיקים בוהקים על רקע עמם המושחר. זה מספיק לכת פוליטית, לא למפלגה הרוצה לעצב דרך.