לעולם לא נדע בוודאות איזה מקום ואיזה נפח תפסו סקרי דעת הקהל - הלכה למעשה - בעיצוב מדיניותו של רה"מ נתניהו בחודשים האחרונים. נוכל רק לשער שמקום לא מבוטל. גם קודמיו, שרון, אולמרט וברק, "חטאו" בכך. לעומת זאת, ראשי הממשלה הראשונים שלנו הושפעו מסקרים הרבה פחות, פשוט מכיוון שהסקר הפוליטי בתצורתו הנוכחית היה בימיהם בגדר מדע עתידני בלבד.
סקרי הבחירות מעצבים לרעה גם את התנהלותנו שלנו, ציבור הבוחרים, עד הקלפי ממש. הסקרים לא רק מצלמים עבורנו מצב, הם יוצרים אותו. הם אינם רק צופים פני מציאות, הם מעצבים אותה. לא משנה כמה פעמים ידגישו בפנינו מנו גבע או קמיל פוקס, מצוות סוקרים מלומדה, שהתוצרים שלהם רק משקפים מצב נתון. אנו, כציבור, הפכנו את הסקר לתחזית לכל דבר, ל"כדור בדולח" מודרני.
פחות ופחות אנשים מצביעים בעידן הסקר על בסיס ערכים, אינטרסים או תפיסות עולם. רבים הולכים בעקבות הסקר ומצביעים אסטרטגית. חלק קופצים על עגלת "המנצח". אחרים זונחים מפלגות שעם ערכיהן הם מזדהים, מכיוון שהסקר המעיט בסיכוייהן, או מחזקים דווקא את מי שהסקר מציג כחלש וכאנדרדוג. יש כמובן גם מי שיבחר במפלגה לפי משקלה המוערך ב"גוש".
גם המפלגות ומנהיגיהן נשאבים על ידי הסקרים לשיח הרדוד הזה, כשלא פעם המתמטיקה של הסקרים מובילה אותם מול הציבור, ועמדות וסדר יום הופכים למשניים. אפילו המועמדים לרשימות נקבעים לעתים רק לפי שיקול אלקטורלי, והשאלה המרכזית שנבחנת היא - כמה קולות "שווה" המועמד? תיאורטית, ולא רק תיאורטית, הנבחר "האלקטורלי" יוכל להיות נעדר כישרון ולא־יוצלח, אך מהרגע שהסקר הראה שמדובר במגנט קולות, הוא יתועדף ברשימה, גם על פני בעלי יכולות גבוהות משלו, אלקטורליים פחות.
הפתעת ה־19
פיצולים ומערכים פוליטיים קמו או נפלו בשנים האחרונות על הסקר. הדוגמאות המובהקות האחרונות הן כמובן כחול לבן והחלטת אישים כמשה יעלון, עפר שלח או רון חולדאי להתמודד וזמן קצר אחר כך לפרוש מהמרוץ. החולשה הגדולה של הסקר היא חיי המדף הקצרים שלו. הנגזרת מכך היא שיקול פוליטי קצר מועד ומחיקה של טווח זמן רחוק יותר במחשבה ובתכנון.
מקבלי ההחלטות מעניקים כיום מקום צנוע יותר לאידיאולוגיה ולתפיסות עולם, וגם בעולמו של המצביע - רעיונות, תוכניות והשקפה תופסים כיום הרבה פחות מקום. יותר מדי מתנקז למי ינצח ומי יפסיד ובכמה, והיכן אנו, המצביעים, נמצאים על ציר ההימורים הזה. במרוץ הסוסים שהתקשורת והציבור התמכרו אליו - הסקרים הם המסלולים, הסוסים הם המפלגות, ואנו הקהל שמריע, פעמים רבות מבלי לחשוב.
אנו נופלים בפח הזה פעמיים: בפעם הראשונה כשאנו זונחים את ה"אני מאמין" האמיתי שלנו, מכיוון שהסקר מכוון אותנו אחרת, ובפעם השנייה כשאנו עושים זאת בהשפעת סקר מוטה או טועה שאמינתו מפוקפקת, שהרי רמת הדיוק של הסקרים לאורך הזמן ביחס לתוצאות האמת אינה גבוהה במיוחד:
רק לפני שנתיים בדק ישי פלג עבור "מקור ראשון" סקרים שפורסמו קודם ההצבעה לכנסת, ב־11 מערכות בחירות מ־1981 עד 2015. הסקרים הללו, התברר, שגו במנדטים רבים אל מול תוצאות האמת. ממוצע השגיאה בהם עמד על 22.7 מנדטים לכל מערכת בחירות.
הטעויות המפורסמות יותר נוגעות ל"ימין החדש" בבחירות לכנסת ה־21, ששום לא סקר אחד חזה את כישלונו בצליחת אחוז החסימה. גם יצחק (בוז'י) הרצוג, יו"ר העבודה ב־2015, היה אמור על פי הסקרים לנצח את הליכוד בכשלושה מנדטים, ובסוף הפסיד לליכוד בשישה. שום סוקר לא צפה את ההצלחה של יש עתיד ב־2013 - 19 מנדטים. בבחירות לפני שנה הצביע הסקר האחרון של ערוץ 13 על תיקו בין כחול לבן לבין הליכוד, אך הליכוד קיבל שלושה מנדטים יותר. בבחירות 2019 מועד ב', העניקו רוב הסוקרים יתרון לליכוד על פני כחול לבן, אך התוצאות היו הפוכות. ויש כמובן עוד דוגמאות רבות.
חובת נתק ארוך יותר
לצד ההשתעבדות לסקרים, הציבור, למרות תזכורות רבות, מדחיק את החולשות שמובנות בהם. חוקרים כפרופ' גבי וימן מונים כבר שנים את הלקונות שעושות את הסקר ממצפן לבוחר למצפן מקולקל בעבורו: מגזרים וקבוצות אוכלוסייה גדולות כמו החרדים, הערבים, העולים וגם החיילים אינם מיוצגים שם. רבים, לעתים 70% מהנשאלים, כלל אינם מוכנים להשיב לסוקרים, ולכן אינם מיוצגים בסקר, ומבין המשיבים, כרבע עד שליש עונים שטרם החליטו, שהם מתלבטים או שאינם יודעים. הסוקרים אינם מגלים לציבור כיצד הם משקללים את הקולות הללו. במקרים אחרים, הנסקרים, מסיבות שונות, משקרים לסוקרים ומטעים אותם בכוונה תחילה. בכירת הסוקרים במקומותינו, ד"ר מינה צמח, סבלה מכך קשות לאורך השנים.
מי שעסק בסקרים לאורך השנים יודע שלא פעם השאלות בהם הן מניפולטיביות מלכתחילה, או בשפתו של זוכה פרס נובל, הכלכלן הבריטי רונלד קוז: "אם תענה את הנתונים מספיק, הם יודו בכל דבר". לא פעם זהות מזמין הסקר משפיעה על תוצאותיו. כך פורסמו לפני כעשור שני סקרים בהפרש של ימים אחדים. בראשון, שהזמין גורם "ימני", 41% בלבד הביעו אמון במערכת בתי המשפט, ובשני, שהוזמן על ידי אוניברסיטאות באר שבע וחיפה, האמון נסק ל־60%.
כאשר עמדה לאחרונה על הפרק סוגיית "הסיפוח", לימד סקר של "מפקדים למען ביטחון ישראל" שרק 26% תומכים בסיפוח חלקים מיו"ש, בעוד סקר של מרכז גוטמן הראה שהתמיכה מגיעה ל־50%. פערים גדולים נרשמו, בהתאם לזהות המזמין, גם בנוגע לעתיד הגולן. בדרך כלל ניתן להסביר את הפערים בניסוח השאלה שבמידה רבה מזמין תשובות שונות.
בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית "כן אדוני ראש הממשלה", הדגים פעם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, סר האמפרי, לראש לשכתו וולי, כיצד ניתן לחלץ מהציבור, באמצעות חמש שאלות "נכונות", רוב נגד גיוס חובה לצבא הבריטי. המטרה היתה "למחוק" סקר אחר שבו 64% השיבו על שאלות "לא נכונות" ותמכו במהלך. זה היה שיעור מאלף לוולי הנבוך. המציאות, מתברר, די דומה.
בספרד, בצרפת, בבלגיה ובאיטליה נאסר בעבר פרסום סקרי בחירות בהתאמה חמישה ימים, שבעה, 14 ו־15 יום לפני ההצבעה. בישראל מסתפקים בשלושה ימים בלבד. ההתמכרות והתלות שפיתחו הציבור והתקשורת בסקרי הבחירות והעובדה שהסקרים לא רק חוזים תוצאות, אלא גם מייצרים אותן, מחייבות לקבוע פרק זמן ארוך יותר בין הסקר האחרון שמותר לפרסם לבין יום הבוחר.
זה לא יפתור את הבעיה, אבל יהפוך את הצבעתו של הציבור לנקייה ולאמיתית מעט יותר. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
