הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר תיאר תופעה מוכרת בתקשורת ההמונים, שאותה כינה "סימולקרה". מדובר במצב שבו סמלים ותמונות מחליפים את המציאות הממשית, ומשתמשים במשמעות של הדימויים כאילו היו הדברים עצמם. בחירות 2021 הביאו את הסימולקרה לשיא חדש.
במקום להציג את דרכם להתמודד עם המציאות, המתמודדים על ראשות הממשלה מבקשים לייצר מציאות חדשה יש מאין. הם מצטלמים ומתראיינים מתוך אולפן של הקמפיין המעוצב כלשכת ראש הממשלה, עם ספרים, תמונות, תנ"ך ודגלי ישראל; הם נושאים נאומים בתפאורה של משרד ראש הממשלה כשמאחוריהם שישיית דגלי ישראל ופודיום עם סמל המדינה; וחלק גם מסתובבים כשמאחוריהם "מאבטח", כדי שנחוש שהמעבר שלהם לבלפור הוא טבעי ומתבקש.
גם הנאומים והתוכניות כשלעצמם נשמעים יותר יפה ממה שהם באמת. גדעון סער, למשל, מציג תוכנית שימועים למועמדים לשפיטה - על פניו קו מדיניות "ימני" - אך במקום בוועדת החוקה של הכנסת, שם יושבים נציגי העם ודיוניה פומביים, השימועים הללו יתרחשו בוועדה לבחירת שופטים חסרת השקיפות והפרוטוקלים.
גם לפיד הוא אמן ההצגה. כנסיו טרם הקורונה היו כוריאוגרפיים כמעט, ונאמרו בהם אמירות ריקות כמו "בתי ספר נבנים ומדינות קמות מסביבם", כשהוא מוקף באנשים, כחיקוי לכנסים האמריקניים ההמוניים. כעת, תחת ההגבלות, הוא עורך בכל יום מפגשי זום עם מספר מצומצם של אנשים המוצגים על מסך ענק, שלעיתים מציג אותם אנשים פעמיים.
גם נפתלי בנט מתנסה בז'אנר. הוא מצטלם עם בעלי חנויות ומציג זאת כסיוע, וטוען לעשייה רבה, אף שעיקר עשייתו הפרלמנטרית מתמצה כרגע בנאומי מליאה. במוצאי השבת האחרונה שאלה הילה קורח את בנט על עשייתו בשנה האחרונה, אך במקום לספק תשובה הוא חזר לסיפורים על פעילותו כשר בממשלה, אי אז לפני שנה ויותר. בראיון שנתן לאופירה וברקו טען שהוא בכלל אבי הריבונות, וכמובן הזכיר שהוא כתב ספר "איך לנצח מגיפה" עוד לפני שהיקפה המלא של המגיפה היה ידוע.
לפוליטיקאים שלנו אין ממש רזומה לעמוד מאחוריו, אז טבעי שיביימו מנהיגות. אך יש כאן דבר נוסף. מי שהמציא את השיטה, שהכניס לפוליטיקה הישראלית את המתודה האמריקנית, היה אחד - בנימין נתניהו, שבשנות ה־90 הביא את תדמית המועמד הנקי, הרהוט והחנוט לניצחון בבחירות.
וזו מהות התקופה: אפילו כשהם מתחרים בו ונודרים בכל היקר להם "רק לא ביבי", הם לא מסוגלים להשתחרר מהכישוף. גם כשהם משחקים בסימולקרות ובתדמיות, אין אחד שמתיימר לייצר אלטרנטיבה ראויה למשחק של נתניהו. זו לא סימולקרה של ראש ממשלה כדמות מופשטת, אלא סימולקרה של נתניהו עצמו. וזה, לבדו, ניצחון גדול.
עומר אריכא הוא סטודנט לתקשורת באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו