אהבתי את האש, את השירה, את תפוחי האדמה המפוחמים. והכי אהבתי את שריפת הרשעים. היינו בונים בובה ענקית מקש, מלבישים אותה בבגדים ישנים, חובשים לראשה כובע וזורקים אותה אל הלהבות במצהלות תרועה. בכל ל"ג בעומר הענקנו לה שם של רשע אחר. חי או מת, לא משנה, העיקר שיהיה רשע לתפארת.
בשנתו הראשונה של בני הבכור בגן, כשהגננת ביקשה את עזרת ההורים בהכנת המדורה, מייד ידעתי איזה תפקיד אקח על עצמי. הייתי זהירה, באמת שהייתי זהירה. לא יצרתי בובת אדם, אלא מכשפה מעולם האגדות. זה לא עזר לי. הילדים השתוללו משמחה לנוכח אורסולה העולה בלהבות, אך סבר פניהם המתפלץ של ההורים לימד אותי שמנהגי החרדים המלבבים של ילדותי לא ממש מתאימים לסביבה החברתית שבה גדלים ילדיי.
שלוש השבועות
אבל האמת היא ששריפת דחלילים באביב אינה מנהג חרדי, אלא... אלילי. ממש כמו המדורות עצמן. רוב החגים שלנו צמחו משורשים פגאניים. ככה זה. תרבות חיה תמיד מושפעת מתרבויות אחרות. תרבות שאינה מקבלת השפעות היא תרבות מתה.
אולם חג חדש תובע הסברים. וככל שיש לו יותר הסברים, המסתורין סביבו דווקא מתעבה. פסח, החג הכי אותנטי שלנו, מוגדר בפשטות כיום ההולדת של עם ישראל, ואילו ל"ג בעומר, שמתפקע מרוב סיבות, נותר מעורפל להפליא. אך לכל הסיבות מכנה משותף אחד - ל"ג בעומר קשור באופן כלשהו למרד בר כוכבא: מבעירים מדורות לזכר אבוקות האש שהודלקו במהלך המרד, משחקים בחץ וקשת לזכר מלחמת המרד, חוגגים את הפסקת המגיפה שהמיתה את תלמידיו של רבי עקיבא שעמד בראש המרד, עולים לקברו של רבי שמעון בר יוחאי ששרד את המרד. הזיקה בין ל"ג בעומר למרד בר כוכבא כל כך חזקה עד שדומה שכך היה מאז ומעולם. אבל ל"ג בעומר חדר אל לוח השנה היהודי בשלב מאוחר מאוד, אלף שנים לאחר מרד בר כוכבא, והחיבור ההדוק ביניהם (בין ל"ג בעומר לבר כוכבא) נעשה רק בימי המהפכה הציונית, שמונה מאות שנים אחר כך.
במאה השנייה לספירה הוביל בר כוכבא את עם ישראל למרד כושל בשלטון הרומאי והמיט על יהודה חורבן נורא מאין כמותו. חכמי ישראל למדו את הלקח והטיפו לפסיביות לאומית מוחלטת. אחת האמרות הכי מפורסמות בנושא, המכונה בשם הקוד "שלוש השבועות", פוסקת שעם ישראל חייב לסבול בהשלמה את ייסורי הגלות ולהמתין לבוא המשיח: השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא יעלו בחומה (שלא יבצעו בכוח עלייה המונית לארץ), שלא ימרדו באומות העולם ושלא ידחקו את הקץ. אמר להם: אם אתם מקיימים את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם.
החינוך לפסיביות נחל הצלחה מסחררת. אלף ושמונה מאות שנים התענינו בגלות קשה מנשוא ולא העזנו לשנות את מצבנו. עד המהפכה הציונית. הציונות ביצעה בעם ישראל את המהפך הגדול ביותר בתולדותיו: העם הפסיבי, שהמתין לגאולה שתנחת עליו ממרומים, הפך לעם אקטיבי שנוטל את גורלו בידיו.
כדי להצליח בפרויקט החינוך מחדש שלנו, הציונות היתה חייבת למצוא לנו גיבורי מלחמה יהודים שיהיו אות ומופת לאקטיביות הנכספת. היא לא יכלה להרשות לעצמה לוותר על בר כוכבא. בזכותו זכינו לעצמאות המדינית האחרונה לפני הגלות. נכון, המדינה שלו החזיקה מעמד רק שלוש שנים, אבל הוא לפחות הקים אותה.
הציונות העריצה את בר כוכבא והפכה את ל"ג בעומר ליום חגו. מיטב המשוררים חיברו לכבודו שירי הלל נפעמים, כגון השיר הנפלא של לוין קיפניס: אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל בַּר כּוֹכְבָא שְׁמוֹ / אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה עֵינֵי זֹהַר לוֹ / הוּא הָיָה גִּבּוֹר / הוּא קָרָא לִדְרוֹר / כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ / זֶה הָיָה גִּבּוֹר!
הכל צפוי והרשות נתונה
בתחילת שנות השמונים התפרסם בארץ ספר קטן שעורר סערה גדולה. המחבר, פרופ' יהושפט הרכבי, טען שבר כוכבא היה הרפתקן מסוכן שגרר את עם ישראל למרד חסר סיכוי, ושאם נמשיך ללכת בדרכו, אנחנו עלולים להתעלם ממגבלות כוחנו ולהביא חלילה לסופו של המפעל הציוני. הספר חולל שינוי בעמדותיי הפוליטיות. נחשפתי אליו בגיל עשרים ואחזתי בו בנאמנות במשך שלושים שנה. אבל היום, בעקבות כתיבת "הפרדס של עקיבא", אני רואה את הדברים אחרת. מסתבר שהספרות משפיעה לא רק על קוראיה, אלא גם על כותביה...
כשניגשתי לחקור את דמותו של רבי עקיבא, ידעתי שאני חייבת להתמודד עם חידת תמיכתו במרד. מדוע חכם ענק ואחראי כמוהו נתן את ידו להרפתקה מסוכנת שהמיטה עלינו אסון? ככל שהעמקתי בסיפורים עליו, הלכה והתחזקה אצלי ההבנה שרבי עקיבא הוא בעצם הציוני הראשון. הוא אמר: הכל צפוי והרשות נתונה. כלומר, הרשות בידינו. אנחנו אחראים לגורלנו. הצלחת המרד היתה אמורה להשמיע לנו קריאה לדורות: עם ישראל, אם אתם רוצים להיגאל - תגאלו את עצמכם. אבל המרד נכשל, וכישלונו השיג בדיוק את ההפך. הפכנו לעם פסיבי שרק מתפלל לביאת המשיח.
נראה היה שרבי עקיבא, כמו גיבור של טרגדיה יוונית, דווקא חיזק את גזירת הגורל שאותה ניסה לסכל, אולם הצלחת הציונות מעידה שקריאתו בכל זאת המשיכה להדהד בתוכנו. המדינה קצרת הימים של בר כוכבא נטעה בנו געגוע בלתי פוסק לעצמאות לאומית. אולי בזכותה מצאנו את הכוח לשוב ולהיות עם חופשי בארצנו.
חג רלוונטי
לא משנה איך נחגוג בעוד יומיים את המועד המוזר בעל השורשים הפגאניים - בהילולה במירון, בשירים סביב המדורה, בצליית תפוחי אדמה, אפילו בשריפת בובות מרושעות. ל"ג בעומר הוא חג יהודי חשוב ומאוד רלוונטי לימינו.
ל"ג בעומר הופך את מרד בר כוכבא לזיכרון חי ומוחשי ומסייע לנו למצוא את האיזון הראוי בין אקטיביות לפסיביות בחיינו הלאומיים. מצד אחד, הוא מאיץ בנו לקחת את גורלנו בידינו ולא להסתפק בתפילה לרחמי שמיים, אך בה בעת הוא גם משמש עבורנו תמרור אזהרה תמידי מפני פזיזות מדינית וצבאית, ומחנך אותנו להיות מודעים למגבלות כוחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו