בשבוע שעבר נסגרו הרשימות לכנסת המי סופר כבר, והונחו על שולחן ועדת הבחירות המרכזית. לאחר הפילוגים והפיצולים, הפרישות וההצהרות הפומפוזיות, נופו חלק מהרשימות החוצה. חיצי התקשורת, שעד כה הופנו נגד אינסוף המיקרו־פיצולים שהיה צריך מיקרוסקופ רב עוצמה כדי לראות את ההבדלים בין הדעות של המועמדים - אך היה צריך להשתמש באותו מכשיר עצמו רק הפוך כדי להצליח לתפוס את ממדי האגו שלהם בפריים אחד - התהפכו. מעתה הם החלו לתקוף את האיחודים. בכל זאת, לשם כך הם שם. לזעוף ולנזוף.
בתקשורת שלנו הבחירה אם לבקר או לא לעולם אינה עניינית, בין שמדובר בפיצול ובין שמדובר באיחוד: האם מישהו (חוץ מחברי המפלגות עצמם, כמובן) יכול להצביע על הבדלים משמעותיים בין המצע של מרצ לזה של מפלגת העבודה? מובן שלא, כי אין. במפה הפוליטית הישראלית קיימות שתי מפלגות עם מצע כמעט זהה, ולא אני אומרת את זה, אלא ח"כ ניצן הורוביץ, שקידם בכל כוחו איחוד בין שתיהן בבחירות הקודמות. העובדה ששתי מפלגות אלו רצות בבחירות האלה בנפרד היא פרסונלית בלבד. ולמרות אי האיחוד הצורם - לא נרשמה תגובה סיסמוגרפית חריגה בתחום. מילא. אבל כשבאים לעסוק במפלגת הציונות הדתית (סמוטריץ'), שצירף אליו את עוצמה יהודית (בן גביר) ואת מפלגת נעם, רעשה הארץ ולא תשקוט.
למה? כי מבחינה צינית־תקשורתית, מטרת העל היא דה־לגיטימציה לאיחוד, שתפגע בכוחה של המפלגה ובכך בכוחו של הגוש כולו. הדגשת הפערים בין חלקי הבלוק והדגשת הקיצוניות של חלקם לא נועדו אלא להרתיע מצביעים פוטנציאליים. ככל שיודגשו ההבדלים בין סמוטריץ' לבן גביר ולנעם, כך יקשה על מצביעי סמוטריץ' להצביע לאיחוד. האם הבדלי האידיאולוגיה ביניהם מהותיים כל כך? אולי. אבל ההבדל הגדול הוא לא בתפיסות העולם שלהם, אלא באופן שבו תופס אותם הציבור. הציבור תופס את בן גביר כקיצוני הרבה יותר מסמוטריץ', אבל במציאות ההבדלים הם מינוריים, מינוריים מספיק כדי להתאחד לבלוק טכני. מה שחביב בכל הסיפור זה שפתאום התקשורת מחבקת את סמוטריץ' כגורם מתון ושקול. גזור ושמור.
העובדה היא שהאיחוד בין המפלגות הוא ההבדל בין להיות או לחדול, לעבור או לא את אחוז החסימה. מנגד - לא בטוח שיקשה מאוד למצביעי הציונות הדתית להצביע גם לבן גביר. קהל היעד של המפלגה מוגדר בקלות: כל מי שימינה מבנט. "שני יהודים - שלוש דעות", אומרת הבדיחה. במקרה של חלקנו, מספיק יהודי אחד בשביל ארבע. אין שני ח"כים האוחזים בהשקפות עולם זהות. ככה זה, לטוב ולמוטב. וטוב ששלושת רסיסי המפלגות האלו התאחדו, ומוטב היה אילו התאחדו יותר.
כי הקושי שלי עם האיחוד הוא הפוך: האיחוד הזה חלקי. העובדה שהבית היהודי הושארה בחוץ היא מצערת. אם סמוטריץ' יודע לשבת עם בן גביר, הוא יכול לאסוף תחת כנפיו הגדולות גם את חגית משה, ולו רק לשם האיחוד האמיתי. ההבדל בציבור הבוחרים הוא ניואנסי לחלוטין. הסיבה היחידה שהאיחוד לא שלם היא פרסונלית. שוב, פרסונלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו