מי שעקב בליל חמישי אחרי ההתפתחויות בבני ברק, תפס את הראש פעמיים. בפעם הראשונה - למראה התמונות הבלתי נתפסות של חבורת חרדים קיצונית מבצעת לא פחות מלינץ' ברכב של שוטרים. אין מצב, פשוט אין מצב שאדם, כל אדם, ינהג בדרך ברברית שכזאת ולא משנה מה הסיבה.
שעה קלה לאחר מכן נאלצנו לתפוס את הראש שוב למראה תיעוד בלתי נתפס של שוטרים רצים ברחבי העיר, מכים עוברי אורח חרדים על ימין ועל שמאל, שולפים אלות מול חפים מפשע וזורקים רימוני הלם לכל עבר.
אם מישהו במשטרה היה חושב בהיגיון ולא מגיב מהבטן - בתוך פחות מיממה היו הפורעים החרדים במעצר. לא צריך היה מקורות מודיעיניים מסובכים, מספיק היה להיכנס לטוויטר או רק להרים טלפון לכל כתב חרדי כדי להבין מי הם החברים באותו קומץ שפגע בשוטרים. יש להם שם, בית מדרש, קהילה, עסקנים ורב שכולם מכירים.
אבל המשטרה לא חיפשה אשמים או עצורים. היא חיפשה משהו בין נקמה לבין הצגה לתקשורת והחזרת הכבוד האבוד. וכך התפתחה זירת מלחמה שבה עוברי אורח חטפו מכות מאלות ותינוקות התעוררו בבכי מפיצוצי רימוני הלם שהושלכו בלי אבחנה.
חשוב להבין, הציבור החרדי אינו מקשה אחת. יש בתוכו רבים ששומרים על הנחיות הקורונה בכל כוחם. כלי התקשורת החרדיים זועקים על אסונות הקורונה, איש התקשורת דודי שוומנפלד בכה בשידור ש"כל ילד שהולך לחיידר דורך על גופות של אנשים שמתו מקורונה". שדרן הרדיו אבי מימרן זעק מדם ליבו מול מאזיניו על תשע האימהות במצב קשה שמשאירות 47 (!) ילדים מתחת לגיל 18. ועיתון "משפחה" צבע את השער שלו בצבע אדום עם טיפת דם מזעזעת, בקריאה לחשבון נפש.
בניגוד לתקשורת החרדית - דווקא ההנהגה החרדית נכשלת. לא רק בקול החלש ובגמגום בכל הקשור למלחמה בקורונה, גם במעשים. במקום להיות אלו שדוחפים להעלאת הקנסות למפירי הנחיות - הם דחפו לקיצוצם. גפני, ליצמן ודרעי, תפנימו: אף אדם חרדי לא יערוך חתונה אם יידע שזה יעלה לו בקנס של 100 אלף שקלים. אף מנהל תלמוד תורה לא יפתח אם יידע שישללו ממנו תקציבים והוא ייאלץ לשלם 50 אלף שקלים על כל יום של הפרה.
חייהם של אנשים שווים הרבה יותר.
